המילים שהורסות חיים: מאחורי הקלעים של תביעות הדיבה הגדולות בישראל

כשמילה אחת הופכת למשפט, וכותרת – לפסק דין ציבורי

מילים הן מהחומרים הכי קלים שיש – הן לא שוקלות דבר, לא דורשות מקום, מתפזרות במהירות. ובכל זאת, לעיתים, הן כבדות כמו סלע. הן יכולות לשבור חיים, למחוק שמות, ולחרוץ גורלות. במיוחד בעידן שבו כל אדם מחזיק בידו מיקרופון דיגיטלי ורשת שלמה שומעת כל צליל.

במרכז הכתבה הזו עומדת תופעה שהולכת ומתרחבת בישראל ובעולם כולו: תביעות דיבה. עשרות רבות מהן מוגשות מדי שנה – חלקן מוצדקות, חלקן אסטרטגיות, רובן טעונות רגשית ומורכבות מוסרית. מדובר באותם רגעים שבהם אדם – לעיתים מפורסם, לעיתים אזרח אנונימי – מרגיש שהופצה עליו אמירה שקרית שפגעה בו אנושות. אבל מה נחשב באמת ל”פגיעה”? מי קובע אם האמת נאמרה? ומה קורה כשמערכת המשפט נכנסת למרחב של מלים?

המתח: חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב

בבסיס כל תביעת דיבה עומדים שני עקרונות חשובים בדמוקרטיה: חופש הביטוי – הזכות הבסיסית של כל אדם לומר את דעתו, אפילו אם היא חריפה או לא נעימה; ולעומתו, הזכות לשם טוב – שהיא ההכרה החברתית של האדם, היכולת שלו לחיות בכבוד וללא השפלה.

כאשר אחד נדרס בידי השני, מתחוללת דרמה משפטית וערכית לא פשוטה. הרי לא כל ביקורת היא השמצה, לא כל פוסט הוא הכפשה, ולא כל פגיעה רגשית מצדיקה תביעה. מנגד, בעולם של שיימינג מתוזמן והפצת פייק ניוז – כל אדם עלול למצוא את עצמו מוכה ציבורית ללא סיבה אמיתית.

עורכי דין המתמחים בתחום מסבירים כי הגבול בין מותר לאסור הפך מטושטש מאוד. "היום כל אחד יכול לפרסם סרטון או פוסט על מישהו – והשפעה על חייו יכולה להיות אדירה", אומר עו"ד ניר וייס, שמתמחה בלשון הרע. "יש אנשים שנפגעים קשה – פיטורין, גירושים, התמוטטות כלכלית – בגלל שקר בודד ברשת".

המחיר האמיתי: לא רק כספי

תביעות דיבה נמדדות לרוב בכסף – פיצויים, שכר טרחה, הוצאות משפט. אבל הפגיעה האמיתית היא הרבה מעבר לכך: בריאות נפשית, אמון ציבורי, מערכות יחסים שנהרסות, קריירות שמתרסקות.

לא מעט נפגעים מספרים על תחושת השפלה, חרדה ציבורית, והתרוקנות רגשית. “כשאתה שומע על עצמך דברים לא נכונים, ועוד ברשת – אתה מתחיל להאמין שזה מה שחושבים עליך באמת,” סיפרה לכתבה אישה שתבעה לאחר שפוסט שקרי כינה אותה "גנבת". "גם אחרי שזכיתי בתביעה – זה כבר לא החזיר את החיים לקדמותם".

למה הכתבה הזו חשובה עכשיו?

כי תביעות דיבה כבר לא נוגעות רק לעיתונאים, פוליטיקאים או סלבריטאים. הן נוגעות לכולנו – כל מי שאי פעם פרסם, הגיב, שיתף, צילם או כתב משהו שיכול להתפרש כעלבון, השמצה או טענה עובדתית שגויה. כל אחד מאיתנו הוא שחקן במשחק הזה – ולעיתים, גם קורבן.

בעידן של עייפות תקשורתית, הצפת מידע, וחוסר הבחנה בין עובדה לדעה – הגיע הזמן לעשות סדר. להבין איך מערכת המשפט מגיבה למילים, מתי היא מגינה על הדובר ומתי על הנפגע, ומה זה אומר עלינו כחברה.

בפרקים הבאים נצלול אל תוך הזירה המשפטית, נסקור מקרים אמיתיים, נפגוש את מי שנפגעו, ונשאל את השאלות הקשות באמת: מי שומר על הגבול – ואיך אפשר שלא לחצות אותו?



מהי בכלל "דיבה"? פירוש משפטי ומעשי

במובן המשפטי, "דיבה" או "לשון הרע" היא כל פרסום שעלול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע בשמו הטוב או לגרום לו נזק ציבורי. לפי חוק איסור לשון הרע, שנחקק בישראל כבר בשנת 1965, מדובר על דבר שפורסם בכתב, בעל פה, בדפוס, בשידור, באינטרנט או בכל אמצעי אחר – כל עוד יש בו סיכוי לפגוע בשמו של מישהו.

הפרשנות הרחבה לחוק גורמת לכך שגם פוסטים ברשתות החברתיות, תגובות באתרים, או אפילו מייל שנשלח לעובדים – עשויים להיחשב "לשון הרע". יחד עם זאת, לא כל פגיעה בשם נחשבת לעילה לתביעה. יש תנאים ברורים.

מה צריך כדי שתביעה תתקבל?

כדי שתביעה בגין לשון הרע תתקבל, יש להוכיח:

1. שהייתה פרסום – מול עדים או באמצעי תקשורת כלשהו.
2. שיש בפרסום פוטנציאל לפגיעה – למשל, שהפרסום עלול להשפיל או לבזות את האדם.
3. שהנפגע מזוהה בבירור – אין צורך בשם מלא, אך זיהוי סביר נחוץ.
4. שלא התקיימו ההגנות הקבועות בחוק – וזה החלק המורכב באמת.
5. 
   

ההגנות שמאפשרות פרסום גם אם הוא פוגעני

החוק מכיר בכך שלעיתים יש הצדקה לפרסם מידע גם אם הוא פוגעני, וכולל שלוש הגנות עיקריות:

• אמת בפרסום: אם מדובר בפרסום אמיתי – כלומר, ניתן להוכיח שהעובדות שפורסמו נכונות – זו הגנה חזקה מאוד. עם זאת, יש גם תנאי נוסף: האם הפרסום היה "בעניין ציבורי".
• תום לב: הגנה זו ניתנת למשל במקרים שבהם אדם הביע את דעתו בתום לב, או הזהיר מישהו ממעשה שחשב שהוא מזיק.
• חסינות מוחלטת: למשל, בפרלמנט, בדיונים משפטיים או בהחלטות של שופטים – אין מקום לתביעת דיבה כלל.

ההבדל בין דיבה אזרחית לפלילית

דיבה אזרחית היא תביעה שמוגשת על ידי אדם פרטי שנפגע, ובדרך כלל מבקש פיצויים כספיים. לעומת זאת, דיבה פלילית היא מצב שבו המדינה – באמצעות היועץ המשפטי לממשלה – תובעת מישהו בגין פרסום פוגעני, מתוך עניין ציבורי מובהק.

בפועל, תביעות פליליות בגין דיבה הן נדירות, ורוב המקרים הם תביעות אזרחיות – לעיתים על מאות אלפי שקלים. ב-2023 לבדה הוגשו מעל 700 תביעות דיבה לבתי המשפט בישראל – מספר שהולך וגדל מדי שנה.

בתי המשפט והגישה שלהם לתביעות דיבה

בשנים האחרונות ניכר שינוי מסוים בפסיקה. מצד אחד, בתי המשפט נזהרים לא לצנזר חופש ביטוי, במיוחד כשמדובר בעיתונות או בנושאים ציבוריים. מצד שני, יש מגמה ברורה של התחשבות ברשתות החברתיות ככר פורה לנזקים מיידיים, במיוחד כאשר הפגיעה מתרחשת על במה דיגיטלית חשופה ורחבה.

לדוגמה, במקרה שבו הופצה הודעת ווטסאפ בקבוצת הורים ובה נכתב כי גננת “מכה ילדים”, קבע בית המשפט שהפרסום שקרי, והשית על ההורה פיצוי של 60 אלף ש"ח – למרות שלכאורה מדובר בהתכתבות פרטית.

מה הסכומים בתביעות כאלה?

פסקי הדין נעים בין אלפי שקלים – עבור פגיעה קלה או נקודתית – לבין מאות אלפים ואף מיליוני שקלים במקרים חמורים, במיוחד כשהפרסום זכה להד תקשורתי גדול. שיא הפיצוי בישראל עד כה עמד על כ-900 אלף ש"ח, שנפסקו נגד עיתונאי שהכפיש רופא בכיר במשך שנים בטור קבוע בעיתון.

עם זאת, חשוב לציין: במקרים רבים התביעה נדחית, או מסתיימת בפשרה – מה שמעיד על המורכבות של ההכרעה בין "ביטוי חופשי" לבין "השמצה".



תביעות השתקה: נשק או הגנה?

בשנים האחרונות עלה לשיח הציבורי גם מונח חדש: תביעות השתקה (SLAPP – Strategic Lawsuit Against Public Participation). אלו הן תביעות שמוגשות לאו דווקא כדי לזכות – אלא כדי להפחיד, לשתק או להכביד על הנתבע מבחינה כלכלית ונפשית. עיתונאים, פעילים חברתיים ובלוגרים נמצאים בקו האש של תביעות כאלה – ולעיתים מדובר באיום ממשי על חופש הביטוי.

המערכת המשפטית בישראל לא מכירה כרגע באופן רשמי בתביעות כאלה, אך שופטים מסוימים כבר העירו על התופעה בפסקי הדין, וקוראים למחוקק להסדיר זאת בחוק.

1. שרה נתניהו תובעת את ערוץ 12

ביום 24 בדצמבר 2024 הגישה שרה נתניהו תביעה נגד ערוץ 12, בטענה שכינה "שקר מוחלט" דיווח שפורסם אצלם כי היא העבירה מידע מודיעיני רגיש, לרבות על כוונה לחסל את חסן נסראללה, לפני שלושה ימים מהמועד שפורסם בפועל .
הדגש המשפטי: תביעה על הפרת זכות השם הטוב של דמות פוליטית בכירה; הציפייה להוכחת אמיתות העובדות נגד טענות השקר המוחלט. סיפור זה מדגים את המתח בין חופש העיתונות לבין הפרת פרטיות וביטחון.

2. United Hatzalah נגד מד"א – תביעה ופסיקה משמעותית

ביולי 2021 חויבה ארגון United Hatzalah בפיצוי של 250,000 ש"ח בעקבות פרסומים שקריים ורציניים נגד מגן דוד אדום, בהם נטען שמד"א פגעה בבטיחות הציבור AFMDA.
המשמעות: זו אחת מפסקי הדין הבולטים שהעניקו פיצוי גבוה במיוחד בגין פרסום שגרם נזק ציבורי כבד – וכך הציגו את פוטנציאל החומרה שתביעה מסוג זה יכולה לצבור.

3. שיקמה ברגסלר תובעת את ח"כ טלי גוטליב

בשנת 2023 הגישה פעילת המחאה שיקמה ברגסלר תביעה נגד ח"כ טלי גוטליב על סכום של כ־2.6 מיליון ש"ח, בעקבות פרסום שטענה כי ברגסלר קשורה לחמאס ולפיגועי 7 באוקטובר Times of Israel.
הדגש הציבורי: המקרה מציג כיצד טענות שווא ברשת, גם של דמויות ציבוריות, עלולות להוביל לנזקים קשהיים ולפיצויים משמעותיים כששייכות לארגוני טרור מוטלת בשווא.

4. נתניהו ואחרים נגד אולמרט

בינואר 2022 התנהל הליך קדם-משפט שבו בנימין נתניהו, אשתו ובנם תבעו את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט על לשון הרע, לאחר שטען כי נתניהו "לוקה בנפשו" .
חשיבות המקרה: המחלוקת בין שני ראשי ממשלה מבליטה את הקושי להבחין בין דעה חריפה לביקורת לגיטימית, לבין הכפשה של אדם ציבורי ברזולוציה גבוהה.

5. תביעות אזרחיות קטנות יותר – המקרה של אורטל בן־דיין

סופרת העיתונאית אורטל בן־דיין תבעה את העיתונאית אירית לינור ואת גל"צ בשכר של כ־38,000 ש"ח, לאחר שלינור כינתה אותה "זונה" והעלתה שמועה כוזבת על רומן en.wikipedia.org.

המסר: גם תביעות בשטח של תלונות "מילוליות" יכולות להיגמר בפיצוי כסף ובסילוק שמו הטוב, גם עבור אנשים פחות "ידועי-שם".

 מסקנות מהעולם המגוון ורב-גוני של תביעות הדיבה:

1. יש טווח רחב מאוד של נזק פוטנציאלי – מפרסום לא-מנומק ועד לפרסומים שנאים עלולים להרוס חיים שלמים.
2. הפיצויים נעים בין עשרות אלפי שקלים לפרסומים "קטנים" ועד לעשרות או מאות אלפים במקרים ציבוריים ומפורסמים.
3. יש קושי עצום להבחין בין דעה ביקורתית לגיטימית לבין פרסום שמכפיש את השם – וזה מרקם משפטי חדשני ורגיש במיוחד.
4. בתקופה של רשתות חברתיות ותקשורת מידית – גם טענות שאין לגיטימציה ציבורית להן, כמו קישור לטרור, יכולות להיפסק עם פיצוי גבוה – ממש כך גם לאנשים פרטיים.

כשמילים לא נשכחות – החיים אחרי שיימינג ציבורי

מאחורי כל תביעת דיבה עומד אדם. לעיתים זה עיתונאי, לעיתים נבחר ציבור – אך לעיתים קרובות מאוד מדובר באדם פשוט, נטול כוח תקשורתי, שלא ביקש דבר – רק לשמור על שמו הטוב. לעיתים הוא שורד. לעיתים – לא.

בפרק הזה נתבונן בשלושה מקרים שונים של אנשים מן השורה שנפגעו עמוקות כתוצאה מפרסומים שקריים – ונאלצו להילחם כדי להשיב לעצמם את שמם, כבודם וחייהם.

מקרה ראשון: שלמה א. – מורה שהואשם כוזב בהטרדה מינית

שלמה, מורה בתיכון ותיק ומוערך באזור המרכז, מצא את שמו בפוסט ויראלי בפייסבוק. תלמידה לשעבר כתבה בו כי “מורה בשם שלמה הטריד אותי כשהייתי בת 15”. הפוסט לא כלל שם משפחה – אך בתוך שעות, התמלאה הקיר שלה בתגובות שתייגו אותו, כתבו את שמו המלא ואף שלחו אותו “לכלא”.

באותו שבוע שלמה הושעה, אשתו עזבה את הבית, תלמידים הדירו רגליהם מהכיתה – ולבסוף, הוא לקה בהתקף חרדה.

כעבור חודשיים, לאחר חקירת משטרה, נסגר התיק. לא הייתה הטרדה, לא היה מקרה. התלמידה הודתה כי התבלבלה – “זה היה מישהו אחר”, אמרה.

אבל עבור שלמה, החיים כבר לא חזרו לקדמותם.

“אני לא ישן בלילה מאז,” הוא מספר לכתבה. “השם שלי הפך לבדיחה. ההורים בבית הספר לא רוצים שאחזיר את הילד שלהם לכיתה. ואני? אני סך הכל בן אדם שאהב ללמד. שום דבר לא מעניין אותי יותר.”

שלמה תבע – וזכה בפיצוי של 120 אלף שקלים. אך כמו שהוא אומר – “מה זה שווה? שמי נפגע לכל החיים”.

מקרה שני: רונית ד. – שמועה קטלנית בקבוצת הורים

רונית, אם חד-הורית לשלושה ילדים וגננת במקצועה, הייתה רגילה לקבוצות ווטסאפ של הורים. עד שיום אחד, אימא אחרת העלתה בקבוצה המקומית שמועה: "שמעתי שהגננת רונית לוקחת כסף לכיס ולא מדווחת לעירייה".

התגובה הייתה סוערת – מיילים לעירייה, פוסטים נרגשים בפייסבוק, ביטול רישום של ילדים.

רונית פוטרה תוך שבוע. הפגיעה הייתה מוחלטת: בלי הכנסה, בלי מעון חלופי, ובלי דרך להוכיח שהדברים לא היו ולא נבראו.

“ניסיתי לפנות להסברים, לפוסטים נגדי – זה רק החמיר את זה. התחילו לקרוא לי 'גנבת' בכל מקום.”

היא החליטה לתבוע. לאחר שנה של הליך משפטי, השיגה פסק דין: לשון הרע. האמא שפרסמה שילמה 75 אלף ש"ח, אך עזבה את השכונה – מתוך בושה.

רונית לא הצליחה לחזור לעבודה בגנים מאז. היום היא מספקת שירותי ניקיון בבתי תושבים. “הילדים שלי שואלים מתי אחזור להיות גננת. אין לי תשובה.”

מקרה שלישי: אלון ויוסי – זוג שהואשם בהונאת תרומות

במהלך קמפיין התרמה לילדיהם המאומצים החולים, נכתב בטוויטר ציוץ: “הם שקרנים. אין להם ילדים חולים. הם עושים קמפיין שקרי”. תוך יומיים, נבלם הקמפיין. התקשורת המקומית הסתייגה. עשרות אלפי שקלים שהיו אמורים לעזור לטיפולים רפואיים – לא התקבלו.

“קיבלנו איומים, ביטולי תרומות, חקירות מהעירייה – הכול בגלל שקר בטוויטר,” מספר אלון.

הם פנו לבית משפט. הנתבע – משתמש אנונימי – אותר דרך צו חשיפת פרטים מהפלטפורמה. הוא הודה שמדובר ב”בדיחה לא מוצלחת”.

הפיצוי שנפסק: 95 אלף ש"ח. אך החשבון הרגשי – לא נסגר.

נפגעי דיבה: תמונה כוללת

בישראל אין סטטיסטיקה רשמית של נפגעי דיבה שלא פנו לבית המשפט – אך סקרים מצביעים על כך שלפחות 1 מכל 10 ישראלים טוען כי נפגע משיימינג או לשון הרע ברשת או בציבור. עבור רבים – לא קיימת דרך כלכלית להילחם. לא כולם יכולים להרשות עו"ד, או להיחשף במשפט.

אז מה עושים?

• הנגשת מערכת הצדק: הצעות להפחתת עלויות תביעה.
• חינוך דיגיטלי: בתי ספר וארגונים נדרשים ללמד על "פרסום אחראי".
• שיקום נפגעים: ארגונים חברתיים בוחנים מערכות תמיכה נפשית וכלכלית לנפגעים שאינם יכולים לפעול לבד.

חופש הביטוי – עקרון או סיכון?

עיתונאים תמיד פעלו על קו התפר שבין חשיפת האמת לבין שמירה על הגדרות החוק והכבוד האישי. אך בשנים האחרונות – משהו השתנה. תביעות דיבה הפכו לכלי תדיר, ולעיתים מאיים, שמרחף מעל כל טור, כתבה או ציוץ של עיתונאי.

האם זו תוצאה של הידוק הפיקוח על הדוברים? או שמא מדובר בצנזורה עצמית שמוחקת את עמוד השדרה של העיתונות החוקרת?

עיתונאים מספרים: "היום כותבים אחרת"

רן י' הוא כתב ותיק בעיתון יומי מרכזי. בעבר פרסם תחקירים נוקבים נגד אנשי עסקים, פוליטיקאים ומוסדות. היום הוא מהסס.

"לפני עשור, הייתי מעלה תחקיר בלי לחשוב פעמיים. היום? אני שולח לכל פרסום שלושה עורכי דין. לא כי אני לא בטוח במה שכתבתי – אלא כי אני יודע שהצד השני מחפש את הפסיק כדי לתבוע."

מנגד, עיתונאית צעירה, טל ש., מספרת:

"בפגישה מערכתית נאמר לנו בפירוש – 'תזהרו עם מונחים חריפים. שנו ניסוחים, אל תכתבו דברים פסקניים'. זה לא תחקיר – זו כבר טלוויזיה ציבורית."

המערכת המשפטית: איום או הגנה?

מנקודת המבט של חלק מהשופטים, תביעות דיבה הן לא כלי לסתום פיות – אלא לאזן את הכוח של המדיה מול האדם הפשוט.

בשיחה עם שופט בדימוס, הוא מציין:

"לצד העיתונות החופשית, צריך גם שמירה על זכויות. אם עיתונאי טועה ומפרסם מידע שגוי – על מה תהיה הגנתו? שהוא עיתונאי? גם לו יש אחריות. אך אין ספק, המערכת צריכה לאזן בין הרצון לחשוף שחיתות לבין סכנת 'הפחדה מקצועית' של עיתונאים."

תביעות הדיבה המשפיעות ביותר על תקשורת בישראל

• פרשת רפי רותם מול "מעריב": חושף שחיתויות שתבע את העיתון על עיוות דבריו.
• יואב יצחק מול אנשי ציבור: עשרות תביעות הדדיות – חלקן הסתיימו בפשרות, חלקן לא.
• תביעת ביבי נגד אולמרט: יוצרת לחץ ציבורי על ניסוחי העיתונאים שמסקרים את הסכסוך ביניהם.
• 
  

מו"לים ועורכים: "אנחנו נדרשים להיות עורכי דין"

מערכות עיתונים רבות מגייסות כיום יועצים משפטיים כשותפים לכתיבה. עורכים מסבירים שהבדיקה המשפטית הפכה למרכיב קריטי בפרסום:

"אם פעם היינו עורכים לפי דיוק, עניין וסגנון – היום העריכה נעשית לפי פוטנציאל לתביעה," מספר עורך בכיר. "זו מגמה מסוכנת – כי במקום לחפש את האמת, מחפשים מה לא יוביל להליך משפטי".

האם יש מוצא?

• הצעת חוק "עיתונות מוגנת": הצעת חוק שנועדה להבטיח הגנה לעיתונאים שפעלו בתום לב לחשיפת מידע ציבורי, גם אם טעו בעובדה. נכון ל-2025, ההצעה עדיין מתעכבת.
• יוזמות עצמאיות: קרנות סיוע משפטי לעיתונאים, תכניות לימוד על אתיקה משפטית, וקואופרטיבים תקשורתיים שפועלים מחוץ למערכת הרגילה.
• 

עיתונות או פחדנות?

בסופו של דבר, נשאלת שאלה אחת פשוטה: האם תביעות הדיבה מגינות על האזרחים – או משתיקות את האמת?

האם עיתונאים יוותרו על חשיפת שחיתויות כדי לא להסתכן? האם הציבור ישלם את המחיר כשהתקשורת תעדיף ניסוחים מעורפלים במקום תחקירים חדים?

כולם עיתונאים. כולם חשופים.

פעם, כדי לפרסם מידע על אדם – נדרש עורך, מערכת חדשות, כתב, עיתון. היום, זה לוקח שנייה: פוסט בפייסבוק, ציוץ בטוויטר, סטורי באינסטגרם או סרטון בטיקטוק. כל אחד מאיתנו מחזיק מכשיר שמסוגל לחשוף אדם – או להשמיד את שמו – בלחיצה אחת.

הרשתות החברתיות הפכו לשדה קרב. מצד אחד – כלי דמוקרטי, ישיר, עוקף מערכות מסורתיות. מצד שני – כר פורה לשמועות, השמצות, פייק ניוז והרס תדמיות.

אבל מה קורה כשהמילים שם – עולות הרבה מעבר ללייק או שיתוף? מה קורה כשהן מגיעות לבית משפט?

המקרה של הפוסט שהרס קריירה

ביולי 2022 פורסם בטוויטר פוסט קצר: "המנהל של בית הספר הזה הטריד את תלמידותיו. תזהרו ממנו".
שום שם לא נכתב, אבל בתוך שעות – באמצעות תמונות, תגובות ורמיזות – נחשף שמו.
הפוסט זכה לאלפי שיתופים, עשרות אלפי צפיות – והמנהל פוטר תוך ימים.
כעבור חקירה – לא נמצאה כל ראיה. המנהל תבע את כותבת הפוסט וזכה בפיצוי של 280,000 ש"ח.

המקרה הזה, שפורסם בחדשות, מדגים את הכוח העצום של פרסום פרטי – והמחיר המטלטל שלו.

מיהם התובעים והתובעים שכנגד?

על פי נתוני עמותת "הצלחה", כ-60% מהתביעות בעשור האחרון בתחום הדיבה – נוגעות לפרסומים פרטיים ברשתות. רובם הגדול – אנשים מהשורה שנפגעו מפרסום של שכן, בן משפחה, קולגה או זר מוחלט שכתב עליהם ברשת.

העובדה שכל אחד הוא “מוציא לאור” מבלי להיות מודע לחוק, מקלה על טעויות – ומחמירה את התוצאות.

אחריות הגולש – מול הגנה על חופש הביטוי

חוק איסור לשון הרע חל על כל פרסום – גם כזה של אדם שאינו עיתונאי. אבל כאן מתחילה הבעיה:
רוב הגולשים אינם יודעים מהו "לשון הרע", מה נחשב "עובדה" ומה "דעה", ואינם מודעים לכך שגם שיתוף – לא רק פרסום ראשון – עלול להיחשב עוולה אזרחית.

מקרים משפטיים רבים בישראל דנים כיום גם במעבירי השמועה, לא רק ביוצריה. כך, למשל, אדם ששיתף סרטון שקרי על שכן – חויב בפיצוי של 15,000 ש"ח, אף שלא כתב מילה בעצמו.

תפקיד הפלטפורמות – שומרות או משתפות פעולה?

האם פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ואחרות אחראיות לפרסומים פוגעניים?
נכון לעכשיו – בישראל, כמו ברוב המדינות – הפלטפורמות אינן נחשבות אחראיות לתוכן של המשתמשים, כל עוד לא הוכח כי סירבו להסיר תוכן לאחר פנייה רשמית.

הבעיה? הליכי ההסרה איטיים, מורכבים ולעיתים חסרי שיניים משפטיות.

יוזמות חקיקה מתקדמות כיום בכנסת לקביעת אחריות חלקית על פלטפורמות שמאפשרות הפצת פייק ניוז, אך ההתנגדות המשפטית רבה.

הציוץ ששווה תביעה – דוגמאות מהשטח

• ציוץ שקרי שטען כי אדם גנב ממעסיקו – הביא לפיצוי של 42,000 ש"ח.
• פוסט בקבוצת "אמהות 2020" שהאשים מטפלת בהזנחה – פיצוי של 70,000 ש"ח.
• תגובה לכתבה באתר חדשות שבה נכתב: "העיתונאי הזה מקבל שוחד" – נדונה בימים אלה.

מה אפשר לעשות?

• ללמוד את החוק: מודעות למה מותר ואסור לפרסם – זה לא מותרות.
• לחשוב פעמיים לפני שיתוף: האחריות לא נעלמת בשיתוף, גם אם “רק העברת הלאה”.
• לדרוש מהפלטפורמות שקיפות ותגובה מהירה: כי מילים פוגעניות שנשארות באוויר – מקבלות חיי נצח.



בעידן של רשתות – כולנו יכולים לפגוע, כולנו יכולים להיפגע

המרחב הדיגיטלי, שהיה אמור להרחיב את החופש, הפך גם לזירה של אלימות מילולית, פגיעות פרטיות ודיבה מיידית.
השאלה אם המערכת תדע להדביק את הקצב – פתוחה. אך ברור שכיום, גם אזרח פשוט, עם סמארטפון בכיס – צריך לחשוב כמו עורך דין.

שאלה של ערכים – חופש, צדק, ושם טוב

במהלך הכתבה הזו עברנו דרך ארוכה: מהפרשנות המשפטית היבשה, דרך מקרי בוחן שהסעירו את המדינה, ועד לעדויות קורעות לב של נפגעים מהשמצות שקריות. כעת הזמן לשאול את השאלה הגדולה באמת: האם מערכת המשפט הישראלית מאזנת נכונה בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב?

שאלה זו, שהיא ערכית לא פחות ממשפטית, חושפת קונפליקט מהותי שמלווה את הדמוקרטיה מאז ומעולם – ואולי מחריף יותר מכל דווקא בעידן הדיגיטלי.

איפה אנחנו עומדים כיום?

מבחינה חוקית, ישראל עדיין פועלת על פי חוק איסור לשון הרע מ-1965, שנחשב מיושן במובנים רבים.
החוק אמנם עודכן בעשורים האחרונים, אך לא תוקן באופן יסודי כך שיתאים לעידן של רשתות חברתיות, טוקבקים אנונימיים, קבוצות ווטסאפ סגורות או בינה מלאכותית.

למרות ניסיונות חקיקה שונים – אף רפורמה מקיפה לא אושרה.

מבט ביקורתי: מה עובד, ומה לא?

מה עובד:

• מערכת משפט יחסית נגישת לתביעות אזרחיות.
• הכרה של הפסיקה בהיקף הנזק שנגרם גם ברשתות.
• הגנות על עיתונאים שפועלים בתום לב ובנושאים ציבוריים.

מה לא עובד:

• חוסר הגדרה ברורה למהו "עניין ציבורי".
• העדר רגולציה על פלטפורמות ענק.
• קושי להוכיח “אמת בפרסום” גם כשכוונת הכותב הייתה חיובית.
• היעדר מערכות תמיכה לנפגעי דיבה שאין להם משאבים כלכליים לתבוע.
• 
  

כיצד פועלות מדינות אחרות?

• ארה"ב: מעניקה הגנה כמעט מוחלטת על חופש הביטוי, במיוחד כאשר מדובר באנשים ציבוריים. על התובע להוכיח כוונת זדון – דבר כמעט בלתי אפשרי.
• בריטניה: חוק הדיבה תוקן ב-2013 והפך להגנה על פרסומים "כנים" – אך דורש הוכחת נזק ממשי.
• צרפת: חוקים נוקשים יותר – אך מגנים על פרטיות, כולל אחריות על אתרים מסוימים להסיר תכנים.

האם דרושה רפורמה?

על פי דוח שהוכן עבור משרד המשפטים ב-2023, הומלץ:

1. לעדכן את החוק באופן שמתחשב בעידן הדיגיטלי.
2. לאפשר תביעות מהירות במסלולים מקוצרים – דוגמת "בית משפט לדיבה קלה".
3. להטיל חובות שקיפות על פלטפורמות חברתיות.
4. ליצור קמפיין לאומי להסברה בנוגע ללשון הרע וחוקיות הפרסום הדיגיטלי.



תובנות לסיום: אחריות היא המפתח

המערכת המשפטית אינה יכולה להגן לבדה על כל אזרח שנפגע ממילים הרסניות. גם העיתונות, גם הרשתות החברתיות וגם כל אחד מאיתנו – צריכים להבין:
המילה הכתובה – והמודפסת – היא נשק.
וכמו כל נשק – יש לדעת כיצד להשתמש בו, מתי לשלוף אותו, ומתי להניח אותו בצד.

במקום שבו כל אחד הוא גם צרכן וגם יוצר תוכן, רק אחריות אישית וציבורית – לא פחד – תוכל לשמור על החירות.
העתיד שלנו תלוי ביכולת שלנו לדבר באומץ – אך גם בכבוד.