אברהם טל- משרד עורכי דין

פסקי דין לשון הרע - הוצאת דיבה

אינדקס פסקי הדין אחרונים


אמיר חצרוני כונה בשידור פשיסט, גזען ועלוב נפש; בית המשפט קבע: לא לשון הרע

ת"א 11536-09-19 אמיר חצרוני נ' שידורי קשת בע"מ ואח' (פסק דין מיום 20.6.2022)

עובדות המקרה: 

פרופסור אמיר חצרוני פרסם לאחר בחירות שנת 2015 פוסט בפייסבוק בו כתב, בין השאר: "אם לא היינו פותחים את הרגליים ללא סלקציה לכל מיני יהודים, וספק יהודים, וחצי יהודים ממדינות ליגה ג' שהגורם המאחד אותם הוא לנשק קמעות, לאכול חומוס, לשתות בורשט, לקחת קצבאות ולקבל אורגזמה מלריב עם העולם - בוז'י היה לוקח את הבחירות בהליכה".

בעקבות כך זומן לתוכנית בוקר של "קשת", אליה גם זומנה אשת התקשורת אמירה בוזגלו. וכך התנהלו הדברים בשידור:

הנתבעת: אתה יודע מה, בגלל אנשים כמוך, אנשים כמוך הזויים שקשה אפילו להתייחס אליהם. אבל אנשים כמוך וכמו גרבוז רק גורמים לציבור החלש שאין לו את הכוח להגיע לכאן ולדבר, ואולי לא למד כ"כ הרבה תארים והוא לא במוקדי הכוח כדי להצביע ברגליים ולהמשיך לתת לימין לעלות לשלטון ואתה בסופו של דבר פשיסט וגזען, ועלוב נפש.
התובע: לא אני לא פשיסט ולא גזען למרות שאני חושב שום דבר רע לא היה קורה אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שמה זה הכל.
יואב לימור: אמיר חצרוני, אמיר חצרוני.
הנתבעת: מקסים איזה יופי.
התובע: וזה לא הופך אותי לגזען.
הנתבעת: פשיסט כמוך באמת.
התובע: לא אני לא פשיסט אני בסך הכל רוצה הגירה על בסיס רציונאלי ולא בא לאתגר עכשיו.
הנתבעת: לא מה פתאום... מה פתאום... ההבדל בינך לבין היטלר אני לא רואה אותו כרגע. התובע: אה אין הבדל ביני לבין היטלר?
הנתבעת: ממש לא.
התובע: וואלה זה דיבה עד הסוף.
הנתבעת: לא זה לא... זה דיבה לך תתבע לך תתבע, אתה האיש שמתפרנס מפרובוקציות אתה מדבר על לתבוע? אין לך בושה.
התובע: את אומרת שאני היטלר, את אומרת שאני יותר נורא מהיטלר לשיטתך.
הנתבעת: אני אומרת שאין הבדל בין דעות פאשיסטיות וגזעניות כמו שלך. טוב אתה מביך אותי ואת כל מי ששומע אותך כרגע.
התובע: אני לא פשיסט. נקודה. ורגע אחד.
הנתבעת: לדעתי באמת הדיון הסתיים. פעם ראשונה שאין לי מה להגיד.
התובע: קומי ולכי.
הנתבעת: קום אתה ולך.
יואב לימור: לא אל.. אני מציע קצת להוריד את הטונים.
הנתבעת: מביישת שאפילו אין מה להתבטא בו.
גלית גוטמן: אתה לא יכול להגיד למי שיושבת מולך שההורים שלה היו צריכים להמשיך להירקב במרוקו זה לא נכון.
התובע: ואני יותר גרוע מהיטלר, בגלל שאני, בגלל שיש לי הצעה מסוימת לגבי הגירה.
הנתבעת: מי נתן לך בכלל ללמד באקדמיה? מי החזיר אותך לאקדמיה?
התובע: סליחה, אני את הפרופסורה שלי קיבלתי ביושר, ולא ממך כן.
הנתבעת: בושה, ביושר ברור.
התובע: ולא למדתי כמוך במכללה ליגה ז'.
הנתבעת: אה ואוו.
 
בשלב זה פנה מנחה התוכנית לתובע והביע תרעומת על דבריו לנתבעת ואמר: "השיחה מבחינתי הסתיימה. אני מודה לך שבאת לפה, אין לי עניין להמשיך לראיין אותך, לפחות לי". המנחה ביקש מהתובע להתנצל על דבריו לנתבעת לגבי הוריה ואמר לתובע: "יש לך הזדמנות פה להתנצל, אתה לא רוצה קח את הרגליים ואתה מוזמן לצאת מהאולפן". התובע השיב "להתראות לך וביי" והמנחה אמר: "תודה רבה".

פרופ' חצרוני הגיש תביעה על סך 200,000 ₪ נגד "קשת" ונגד אמירה בוזגלו על כך שכונה פשיסט, גזען, עלוב נפש וכן כי נאמר לו שאין הבדל בינו לבין היטלר. 


בית המשפט פסק: 

בטרם הכריע במחלוקת, בית המשפט התייחס למסגרת הנורמטיבית. 
תחילה, דן בזכות לחופש הביטוי וקבע זו הוכרה כאחת מחירויות היסוד של אדם בישראל, בבחינת "ציפור נפשה של הדמוקרטיה"

יחד עם זאת, חופש הביטוי אינה זכות בלתי מוגבלת. "חרף חשיבותו הרבה של חופש הביטוי בחייו של הפרט ובחייה של חברה דמוקרטית, היקפו של חופש זה אינו בלתי מוגבל. לצד מיצוי זכותו של אדם לביטוי עצמי אין לקיים חברה שוחרת חירות בלא הגנה על שמו הטוב של כל אחד מבניה, וזאת כחלק מההגנה החוקית על זכות היסוד של אדם לכבוד. חוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין שתי זכויות אלה"
בית המשפט קבע כי בכל בירור לפני חוק איסור לשון הרע, יש בשלב הראשון לקבוע אם כלל מדובר בלשון הרע. 
בית המשפט קבע כי "בבחינת השאלה האם מדובר בפרסום לשון הרע, על בית המשפט לבחון איזו משמעות היה האדם הסביר מייחס לפרסום תוך בחינת הפרסום בכללותו ומשמעות הפרסום ולא רק בהסתמך על המילים המדויקות בהן נעשה שימוש, אלא גם על האמור "בין שורותיו" של הפרסום והנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום תוך עריכת איזון בהתאם לתכלית החוק"
בית המשפט ציטט מפסק דין בעליון שקבע כי לצורך הבחינה אם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע אין לבחון את הביטוי במנותק מהקשרו: "כידוע, הקביעה כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע אינה נלמדת אך מן המילים הפוגעניות כעומדות לעצמן, בפני עצמן. היא נלמדת בראש ובראשונה ממכלול הנסיבות שסבבו את הפרסום. לא המילים לעצמן יוצרות את לשון הרע אלא הקונטקס והנסיבות, המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, את צבעיה, את טעמה וריחה"
ביחס למקרה, בית המשפט קבע, בשורה התחתונה, כי "ממכלול הנסיבות במקרה אינני סבורה שיש לראות באמירות "פשיסט", "גזען", "עלוב נפש" לשון הרע".
השופטת קבעה כי הביטויים נאמרו בעקבות שורה ארוכה של פרסומים בהם התבטא חצרוני באופן בוטה ופרובוקטיבי ולפיכך טענתו כאילו שמו הטוב נפגע בעקבות ביטויים אלה היא "טענה צינית ומקוממת". 
וכך קבעה השופטת: 
"פרסומים שפרסם התובע בטוויטר ובדף הפייסבוק שלו לפני הגשת התביעה מציגים תמונה עגומה של התבטאויות פרובוקטיביות, מבזות ופוגעניות של התובע כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה על בסיס מאפיינים מוגנים כמו מוצא אתני ועדתי, צבע עור, שיוך דתי ומיני ותוך שימוש בתכנים וביטויים ממשטרים חשוכים.
 
בפרסומים של התובע בשנים 2016-2018, אותם מתאר התובע בתצהירו כ"לשון ציורית" ורחוקים שנות אור מכך, מכנה התובע את עדות המזרח "מסכנים מקצועיים", "נתמכי סעד כרוניים", "כושו-נים", "קופים", "שימפנזים"; את הפליטים מאריתיאה מכנה "כושו-נים" נושאי "כינים ועגבת", "חסרי בית שסובלים מסיפליס וגם מפסוריאזיס" שמקומם באפריקה; ואת הבאת יהודי אתיופיה לישראל להפיכת ישראל ל"מזבלה של העולם השלישי". התובע מציע לעשות "סלקציה" ליהודים, להותיר את העולים מארצות המזרח "להירקב" בארצם ומציין כחלק ממשנתו להחזיר את המרוקאים למרוקו וכי פליטים אריתראים צריכים לתבוע בים. התובע מציין עוד בפרסומיו שהיטלר "פיספס" את היהו-דו-נים שגרו באפריקה, תוך שהוא מבקש מדינה "לבנה" בה "רק אשכנזים שמדברים גרמנית בלי מבטא" וישראל "לבנה כמו שלג-ללא כו-שו-נים, ללא צח'צ'חים, ובכלל בלי אנשים שלא עברו בהצלחה ריסוס יעיל נגד גזזת".
התובע אף אינו חוסך את שבט לשונו מחרדים ומהומוסקסואלים וביחס לאוטיסטים התבטא "שמקומם במקרה הטוב בבית הקברות;
 
בפרסום מיום 27.1.2016 ברשת החברתית טוויטר התבטא התובע "אילו היו עושים סלקציה כמו צריך ביהודי צפון אפריקה, לא היינו סובלים מפיגועים כמו הצל..."
 
ביום 2.8.2016 פרסם התובע ברשת הטוויטר "אמרו: "אין ערבים-אין פיגועים'. אני אומר: "אין מזרחיים - אין מסכנים מקצועיים; אין נתמכי סעד כרוניים; אין נעלבים עם תעודות".
 
ביום 27.3.2018 פרסם התובע פוסט בפייסבוק "דמיינו לעצמכם מדינה לבנה, שקטה ונקייה. בלי כושו-נים ובלי גנבים. בלי יותר מידי שרצים ובלי נשים עם בטן גדולה וחולצת בטן קטנה בולעות מופלטות עם שומן טראנס. אולי אפילו בלי ערבים. רק אשכנזים שמדברים גרמנית בלי מבטא. מדינה צחורה כשלג כמו גלויה מהאלפים הבווארים". התובע ממשיך ועושה שימוש במילה "יהו-דו-נים" וכותב לגביהם "חלקם כאלה שהיטלר לא הגיע אליהם כי הם גרו באפריקה והוא עבר באירופה וחלקם כאלה שהוא פשוט פיספס, כי גם מכונה גרמנית משוכללת מפספסת פה ושם". התובע מפנה לסרטון וידאו ומציין " בסרטון שצונזר אני משרטט את חזוני לישראל לבנה כמו שלג - ללא כו-שו-נים, ללא צ'ח-צ'חים, ובכלל בלי אנשים שלא עברו בהצלחה ריסוס יעיל נגד גזזת...".
 
ביום 17.4.2018 פרסם התובע בדף הפייסבוק שלו: "כוסיות שוות מתגלות... פרענקים מגיעים לאורגזמה מלהרוג ערבים ושאין מצב שאשכנזי תרבותי שמנגן על כינור ומדבר גרמנית שוטפת יאמץ מרצונו תימני שדופק על פחים ומגמגם באנגלית - וזה עוד לפני שמדברים על הצבע הבעייתי".
 
ביום 12.7.2018 פרסם התובע בטוויטר "כל הזמן אומרים לי: פרופסור חצרוני- למה אתה מתייחס למזרחיים ימניים כאילו הם קופים שרק ירדו מהעץ? למה שלא תנסה לדבר אליהם כמו בני אדם רגילים שחושבים אחרת ממך? ניסיתי. לא כל כך הצליח".
 
ביום 18.7.2018 פרסם התובע ביחס להעלאת יהודים מאתיופיה "כושי יקר. הוויכוח איננו אם אתה יהודי או לא אלא אם מדינת ישראל צריכה להיות המזבלה של העולם השלישי אליה מתכנסים כל הקבצנים שלא מקבלים ויזה לאירופה אבל יש להם אישור חריג מהרב עובדיה יוסף ז"ל שהם יהודים. היו לך 70 שנה לעשות עליה. עכשיו הגיע הזמן לסגור את הדלת".
 
   בפרסום מיום 29.4.2018 ברשת הטוויטר עשה התובע שימוש במילה "פשיסט" במחאה על הורדתו משידור ופרסם "הדיון על צוקרברג וצנזורה מעניין וראוי, אבל הקטע שבו ינון מגל עולה אוקטבה ומוריד אותי משידור כי עמדותיי לא מוצאות חן בעיניו ואילו אני מסביר לו בנחת שהוא פשיסט נחמד אבל פשיסט - זו קלאסיקה בת זמננו". 
 
בפוסט מיום 28.12.2017, הכולל סרטון וידאו, עושה התובע שימוש במילה "הפמי-נאציות" ופרסם "...התמקדתי במאבק עם הפמי-נאציות. בשנים האחרונות קצת ירדתי מהן, גם כי יש זונות גדולות יותר כמו המתנחלים והחרדים... מעולם לא יצא לי לדבר עם מתנחל שהוא בן אדם ולא כובש אכזר. חוץ מזה, גם לא הכי מתאים לי להזדהות עם גברים דוסים שמטרידים מינית...".
 
בפוסט מיום 13.3.2018 התבטא התובע: "את המחלוקת על גורלם של הכושו-נים מאפריקה שהתנחלו בדרום תל אביב אסור לראות כוויכוח מוסרי, כי מה שעומד על הפרק זה לא מוסר אלא כינים ועגבת... מהצד השני עומד רוב הציבור הישראלי, אנשים שאולי מצביעים לליכוד ולא מאמינים בפסיכומטרי... אנשים כאלה מעדיפים באופן טבעי שהכינים והעגבת והאריתראים יישארו באפריקה - כי זה מקומם הטבעי. הם לא רוצים לראות את הדרום היפהפה של העיר העברית הלבנה הראשונה הופך לבירה בלתי מוכרת של כינים שחורות. זה מקרה נדיר שבו אני הולך עם הרוב הציוני – כי הרוב צודק... לא הייתי רוצה כינים בשיער מוש כמו שלי, אפילו אם האלטרנטיבה היא שכמה כושו-נים ימותו מרעב ביבשת השחורה...".
 
בפוסט נוסף של התובע מיום 13.3.2018 נכתב: "אחרי שחמישה (!!) פוסטים שלי צונזרו ביום אחד - הגיע הזמן לומר את הברור מכל: כו-שי מאריתאירה איננו זהה ליהודי מפולניה: לא בצבע, לא באוכל, וגם לא בכינים. זה כמובן לא אומר שהכו-שי איננו בחור נחמד כשהוא לא רעב לבננה, או שאין לו פוטנציאל לסיים בהצלחה תואר ראשון בלי פסיכומטרי במכללת סמי שום כלום, אבל זה כן אומר שמקומו באפריקה עם אחיו הכו-שים. הוא איננו זכאי לדרכון בורדו יוקרתי, ואפילו מדרום תל אביב צריך וכדאי לגרש אותו חזרה למולדתו. אילו הייתי במקומו, הייתי שמח אם היו מרססים אותי ב-DDT לפני שמעלים אותי על הרפסודה כדי למנוע גזזת, אבל זו כבר החלטה של הכו-שי...".
 
בפוסט מיום 26.3.2018 התבטא התובע: "...אני מבקש ממר צוקרברג, מכל עובדי פייסבוק ישראל, פייסבוק אירלנד ואפילו פייסבוק איי הבתולה - סליחה על שפה ושם כתבתי את האמת על הדמיון בין עדות המזרח לשימפנזים... על נשים ממצעד השרמוטות שאין להן מה לקנות בקסטרו ואפילו אינסטלטורים עם חריץ מסרבים לעשות להן טובה, על מתנחלים כובשים וחיילים רוצחים, על הומואים שמתעקשים להיכנס מאחור גם כשפנוי מקדימה, ועל עוד מגזרים נקלים ואוטיסטים עם צרכים מיוחדים שמקומם במקרה הטוב בבית הקברות. אתם מחקתם אותי בצדק, וצינזרתם פוסטים שלי כדת וכדין. אני רוצה לומר לכם תודה מעומק הלב שלימדתם אותי לקח. רק בזכותכם הבנתי שחופש ביטוי זו לא הזכות לומר בקול רם מה שאני חושב אלא החובה ללחוש את מה שנעים לשמוע..."
 
 בפוסט מיום 1.4.2018 של התובע נכתב "... אבל לשם שינוי אני רוצה לדבר דווקא על הבעיות של גרמניה בפרט ואירופה בכלל. בכל ביקור שלי בברלין אני רואה פחות לבן ויותר שחור. כאירופאי גאה, אני מתבייש שאנחנו נותנים לשחור הזה להיכנס. למרות שמקומי הטבעי באפריקה על העץ או ברפסודה בים...כל כך לזהות אותן. ובכל זאת לא מגרשים אותן לארצן. כואב הלב שהעם הגרמני המפואר, שלימד את העולם איך עושים סלקציה, נתקע עם סוג ב.".
 
בפוסט שפרסם התובע ביום 5.4.2018 נכתב: "למה אשכנזים לבנים בריאים בגופם תורמים פתאום לקרן החדשה לישראל? ברור שמדובר במעשה לא רציונלי, כי הכסף ילך ל'פליטים' שחומים חסרי בית שסובלים מסיפיליס וגם מפסוריאזיס. הטעות היא שאנחנו מייחסים לאדם בכלל ולאשכנזי הלבן בפרט - יותר מדי רציונאליות, אם היינו אשכנזים רציונאליים, לא היינו מביאים ממרוקו על חשבוננו את כפויי הטובה..., אם היינו רציונאליים - היינו אומרים כן לאינקוויזיציה עוד במאה ה-15 והיום היינו גרים בסתלבט בטירה בארוקית..., אני אדם רציונאלי, אבל לא כל האשכנזים רציונאליים כמוני...".
 
בפוסט מיום 9.4.2018 שפרסם התובע נכתב "...פייגלה שהעיד על עצמו ככזה (כי הוא הבין שאפילו ילדים מרוקאים טעוני טיפוח מירוחם רואים מרחוק שהוא מתרומם) דרש וקיבל הנחה של לא מפחות מ-20%...".
 
בפוסט שפרסם התובע ביום 17.4.2018 נאמר: "ישנן ערי פיתוח גרועות יותר ומזעזעות פחות, אבל קרית מלאכי יש רק אחת. אני מדבר כמובן על בירת האדולן של ישראל, שקיבצה אליה נרקומנים, אלכוהוליסטים, חבד"ניקים ועברייני מין מכל רחבי העולם השלישי: מרוקו, הודו, פרס, גרוזיה, קווקז, וכמובן גם אתיופיה... בקרית מלאכי אפשר למצוא המון מעצבי שיער איכותיים בזכות האתיופים שחזקים בצמות. אגב, האפרו מבלבל וגם אני כמעט התקשרתי למשטרת ההגירה לדווח שראיתי כו-שים שברחו ממתקן סהרונים מסתובבים חופשי... אבל אלו כמובן כו-שים טובים עם סבתא יהודיה. לכן, במקום להעלות אותם על רפסודה נותנים להם כסף לדירת עמידר והם מבזבזים את הכסף על וודקה ונערות ליווי - כמנהג אבותיהם מימים ימימה... אפשר לסכם ולומר שאם אשקלון מייצגת את הפשטות והתמימות, ולאשדוד יש טעם של בריונות, קרית מלאכי היא סתם מזבלה אנושית מהסוג שאפשר למצוא בכמויות בבנגלדש. בכל זאת, אפילו אם נולדתם בקרית מלאכי למשפחה מרובת ילדים שלא מאמינה בפסיכומטרי עם אבא מוסכניק בחובות ואמא עקרת בית אישה מוכה -לא הכל אבוד... למי שתוהה לאן נעלמו הפוסטים שלי על אשדוד ואשקלון - התשובה היא שבפייסבוק לא שמים לב אם התלונות על 'גזענות' מגיעות מקופים בוגרי מכללה או מבני אדם, כי הפערים באמת קטנים ובזמן האחרון יש מגמה של התחשבות בחיות".
 
לפיכך, בית המשפט פסק כי "כינויו של התובע, אפוא, פשיסט גזען ועלוב נפש, אין לראות בהם במבחן האדם הסביר על רקע הדברים ומכלול הנסיבות שסבבו את אמירתם ואת התבטאויות התובע פרסום המהווה לשון הרע, כמשמעותו בחוק."
  בית המשפט הוסיף כי ביחס להתבטאות "עלוב נפש" מדובר "לכל היותר בקללה שאין בה לשון הרע. גישת הפסיקה היא שלא כל גידוף או קללה, קבל עם ועדה, יהוו פרסום לשון הרע. קללות וגידופים מהווים, לצערנו, חלק מהחיים החברתיים במדינה, וקיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כ'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן".

באשר לפרסום לפיו חצרוני אינו שונה מהיטלר, בית המשפט פסק כי מדובר בלשון הרע: "במקרה זה ההשוואה לצורר היטלר על כל האסוציאציות הקשות העולות מכך, גם לאור דעות התובע והתבטאויותיו בתכנית ובפרסומים שהוצגו, על פי מבחן האדם הסביר עלולה להשפיל ולבזות ומהווה פרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק. אף אם כטענת הנתבעות האדם הסביר לא היה רואה בדברי הנתבעת כאמירה המציגה את התובע כמי שמבקש להשמיד את העם היהודי, לשם 'היטלר' בדומה למושג 'נאצי' משמעות בעלת עוצמה שלילית קשה בכלל ובעיניו של יהודי בפרט, ומשמעות זו לא קהתה עם השנים".

יחד עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע כי הפרסום מוגן בהגנה של הבעת דעה שפורסמה בתום לב. 

וכך פסק בית המשפט: "הנתבעת העידה שהיא קראה את הפוסט שהתובע פרסם לפני התוכנית וכי התבטאותו של התובע בפוסט "מנשקי קמעות" כוונה לעדות המזרח, לגביהם ביקש התובע לעשות סלקציה וכינה אותם ספק יהודים וחצי יהודים ממדינות ליגה ג' (עמ' 17 שו' 21-25) והבהירה "קראתי את הפוסט שבגללו הובאתי לאולפן וזה היה נגד מזרחיים ונגד מי שהוא ספק יהודי בעינו. הוא מדבר שהיה צריך לעשות סלקציה ליהודים" (עמ' 18 שו' 12-13). הנתבעת הוסיפה שהתובע דיבר בפוסט על יהודים מליגה ג' שזה סוג של סלקציה, ואמר בתוכנית שלא מגיע למשפחה שלה, משפחה מזרחית, להיות בארץ ישראל והמשיכה והסבירה בעדותה שהכירה התבטאויות קודמות של התובע הכוללות מוטיבים גזעניים וכי "כשאני אומרת לו שההבדל בינו לבין היטלר לא ברור אני לא אומרת שהוא היטלר. אני מדברת על דעות..." (עמ' 20 שו' 17-18) "אני דיברתי על דעות. לא יכול להיות שבישראל אדם ידבר בגזענות גלויה בשידור חי וידבר על מה שעשו לעם היהודי כי כך עשו לעם היהודי. אני לא רואה הבדל בדעות - כך התחילה השואה. הם התחילו קודם לדבר על זה ולשטוף ראשים של אנשים (עמ' 20 שו'25-28); "לא קראתי לו היטלר אלא הדגשתי שמדובר בדעות של היטלר" (עמ' 21 שו' 4-5) "אני לא משווה אותו להיטלר כאדם, השוויתי את הדעות שלו לדעות של היטלר" (עמ' 22 שו' 2).
עדותה של הנתבעת שמדובר בהבעת דעה סובייקטיבית שלה על דעותיו והתבטאויותיו של התובע, הפוסט שהתובע פרסם לפני התוכנית והדברים שאמר ביחס להוריה בתכנית כחלק ממשנתו שעמדה לדיון בתוכנית לדיון, ולא בתיאור המשקף מציאות עובדתית ביחס לתובע, הייתה עקבית ומשכנעת. עדות זו גם בהלימה לאופן בו נוסחו הדברים ולהמשך דברי הנתבעת בתוכנית. בהמשך חילופי הדברים בין התובע לבין הנתבעת בתוכנית, כשהתובע שואל את הנתבעת "את אומרת שאני היטלר, זאת אומרת שאני יותר נורא מהיטלר לשיטתך". שימוש התובע במילה "לשיטתך" מחזק את המסקנה שגם לדידו דברי הנתבעת היו דעתה שלה. יתרה מזו, הנתבעת משיבה "אני אומרת שאין הבדל בין דעות פשיסטיות וגזעניות כמו שלך" וממחישה בדבריה שהשוואה להיטלר היא הבעת דעתה הסובייקטיבית המתייחסת לדעות פשיסטיות וגזעניות שפרסם התובע.
 הנתבע פרסם פוסט בו הביע תמיכה בביצוע סלקציה בעלייה לישראל ליהודים המנשקים קמעות ואישר בפתח התוכנית שדבריו כוונו גם לעולים מעדות המזרח. הוא מטיח בנתבעת ששום דבר רע לא היה קורה אילו הוריה היו נשארים במרוקו ונרקבים בה, ומבהיר בתצהירו שאמירה זו נועדה להמחיש את גישתו לגבי מדיניות ההגירה לישראל. הנתבעת אישרה שלפני התוכנית היא ראתה את הפוסט שהתובע פרסם לפני התוכנית ואשר בעקבותיו זומן התובע לתוכנית ולגביו התקיים בתוכנית דיון. עוד אישרה הנתבעת שהיא הכירה לפני התוכנית פרסומים והתבטאויות של התובע בעלי מאפיינים גזעניים כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, תוך שימוש במילים כמו סלקציה, יהודונים וכושונים. על רקע זה אומרת הנתבעת שהיא לא רואה כרגע הבדל בדעות של התובע להיטלר, כשהיא מבהירה שכוונתה לדעות פשיסטיות וגזעניות שביטא התובע. הנתבעת
אינה מכנה את התובע בשם זה ואינו טוענת שהתובע הוא היטלר. היא מתייחסת לדעות שהתובע ביטא ומבחינת ניסוח הדברים והרושם הנוצר אצל האדם הסביר שנחשף לתוכנית הוא שמדובר בהבעת דעה סובייקטיבית של הנתבעת ביחס לדעות של התובע, ולא במציאות עובדתית אובייקטיבית."

לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את חצרוני בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪ 
עורכת דין לשון הרע - הוצאת דיבה ורד אברהם
עורכת דין לשון הרע - הוצאת דיבה ורד אברהם

הגזימה בתלונתה נגד עורך הדין, וחויבה בפיצויים בסך 6,000 ₪ 


ת"א 5049-06-20 סמואל נ' כהן (פסק דין מיום 3.5.2022)

עובדות המקרה:  בעקבות חיכוכים בין הנתבעת לבין משפחתו של עורך הדין, הגישו בני המשפחה בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת (צו הרחקה) כנגד הנתבעת. בהליך יוצגו בני המשפחה על-ידי עורך הדין. 
בעקבות הדיון, שהיה טעון וסוער, הגישה הנתבעת תלונה על עורך הדין ללשכת עורכי הדין: 

"אני מבקשת להתלונן באופן חריף ביותר על התנהגותו הנלוזה, המבישה, הבריונית והאלימה של עו"ד זאב סמואל.
בדיון בבימ"ש השלום פ"ת שנערך אתמול 23.2.20 בפני כב' השופטת גב' ריבה שרון הנ"ל איים, נבח, התפרע, התנהג כאחרון הטרוריסטים לאורך שעתיים וחצי של דיון.
עוד עמד מול השופטת למרות שהוזהר שוב ושוב לשבת, הפריע למהלך התקין של הדיון, הפריע לשופטת לשמוע את דבריי, והשיא ! דחף אותי כששנינו עמדנו ליד דוכן השופטת לצפות בסרטון בו אני הצגתי אלימות כלפיי. זה בנוסף לתגובות בהמיות כמו סתמי תפה, יאלה יאלה שתקי וכו'.
הסיוט נמרח על פני שעתיים וחצי של דיון, כשהנ"ל לא מרפה ! מסע אימים של איש אחד ! תוקפנותו והתנהגותו הבהמית הופנתה בעיקר כלפי השופטת, אבל גם כלפי. הנ"ל לא כיבד את המקום בו הוא נמצא ובטח שלא את השופטת שצרחה עליו במלוא הגרון פעמים רבות מאד, ללא הועיל.
לאחר זמן רב מדי הזמינה לו איש בטחון.
הנ"ל לא עצר, ובחוצפתו המכוערת העז לשקר במצח נחושה ולהכפיש אותי כאילו היה רופא או פסיכיאטר: היא מעורערת בנפשה, משוגעת, חולת נפש, חולת רוח, כולם יודעים, כולם אומרים (כפי הנראה דיבר על עצמו). אמי הקשישה שהתלוותה אליי וצפתה במתרחש נחרדה מהשקרים המתועבים חסרי השחר שנועדו אך ורק להזיק ולפגוע בי כמו גם להטות את עמדת השופטת לטובתו, מה שלא עזר ותביעתו נדחתה.
אני מבקשת לקרוא את עו"ד זאב סמואל לסדר ולהוקיע את התנהגותו המתועבת והשפלה !
כל עוד עו"ד ירשו לעצמם להשתולל כחיות רעות באולם בימ"ש, אותם המיוצגים, יקבלו לגיטימציה להמשיך בדרכיהם הנלוזות".

בעקבות כך, הגיש עורך הדין תביעת לשון הרע נגד הנתבעת על סך ודרש פיצויים על סך 100,000 ₪.

בית המשפט פסק: 
ראשית קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שהאמור בתלונה מהווה לשון הרע והוצאת דיבה. "... התנהגותו הנלוזה, המבישה, הבריונית והאלימה של עו"ד זאב סמואל.", בית המשפט קבע כי בביטויים דוגמת "... הנ"ל איים, נבח, התפרע, התנהג כאחרון הטרוריסטים...", "... והשיא ! דחף אותי..." ועוד, יש משום פרסום העלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם וכן לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו". יותר מכך, בית המשפט קבע כי ייחוס של עבירה פלילית, ובמקרה זה עבירה של איומים ותקיפה, נחשב לפרסום לשון הרע במדרג חומרה גבוה יחסית. 

בית המשפט בחן האם עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום. כידוע, להגנה זו שני רכיבים: האחד, שהפרסום יהיה אמת. בית המשפט קבע כך לעניין זה: "התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת." מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים. יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום".
התנאי השני הוא כי קיים בפרסום עניין ציבורי.
בית המשפט בחן את הפרסום אל מול הראיות שהוצגו בפניו וקבע כי לא עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום ביחס לרוב הפרסום: "שוכנעתי כי במהלך הדיון צעק זאב עד כי בית המשפט נאלץ להעיר לו כי הוא מרים קולו ובכך היה כדי להפריע לבית המשפט לשמוע את דברי רויטל וכי בהתנהגות זאב במהלך הדיון היה משום אי כיבוד בית המשפט. אולם לא עלה בידיה של רויטל להוכיח כי יש אמת במרבית ההתנהגויות אותם יחסה לזאב בתלונה ובהן כי נהג בדרך בריונית ואלימה, איים, נבח, התפרע, התנהג כאחרון הטרוריסטים, דחף את רויטל, כי נהג בתוקפנות, כי שיקר".

בית המשפט הוסיף ובחן אם עומדת לזכות הנתבעת ההגנה הקבועה בחוק בקשר לתלונות המוגשות לרשות מוסמכת. בית המשפט קבע כי "ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, נועדה לקדם את האינטרס הציבורי לעודד העברת מידע לרשויות המוסמכות ולממונים הצריכים לעניין, על מנת שאלו יטפלו במי שפעל שלא כשורה במסגרת תפקידו". בית המשפט הוסיף כי הגנה זו רחבה מאוד שנועדה להסיר חשש מפני הגשת תלונות ולמנוע אפקט מצנן: "אכן, הפסיקה קבעה הגנה רחבה בכל הנוגע להגשת תלונה לרשויות מוסמכות וזאת לאור האינטרס הציבורי שמטרתו לעודד אנשים שלא לחשוש מפני הגשת תלונות ועל מנת למנוע "אפקט מצנן" בקרב הציבור ולתת ביטוי להעדפה לבירור תלונות באופן גלוי על פני השתקתן".
מצד שני, יש להיזהר מלתת הגנה גורפת מדי: "כנגד הרצון לאפשר פנייה נטולת לחצים לרשות המוסמכת, יש להיזהר כי הרשות לא תיהפך לכלי ניגוח מכוון, שעה שהמתלונן יודע כי לא יינקטו כנגדו צעדים כלשהם, תהא התנהלותו ביחס לתלונה, אשר תהא".

בית המשפט יישם את ההגנה על המקרה הקונקרטי וקבע כך: 

"לגבי חלקים רבים בתלונה, הגם שנכתבו בלשון מתלהמת ובלתי מאופקת, התרשמתי מתוך מכלול העדויות ומקריאת פרוטוקול הדיון כי רויטל האמינה בנכונותם והתנהגותו של זאב בדיון בכך שהרים את קולו, התעמת עם רויטל, מהווה גרעין עובדתי מספק לביסוס תחושתה הסובייקטית של רויטל, כי התנהגותו של זאב בדיון הייתה "נלוזה, מבישה", כי זאב "התפרע", "הפריע למהלך התקין של הדיון", "התנהגות בהמית", כך שלגבי ביטויים אלו, הגם שראוי היה כי רויטל תשכיל להשתמש בביטויים מאופקים יותר, עומדת לרויטל הגנת תוך הלב בנסיבות סעיף 15(8) וזאת מתוך החשיבות שבתכלית העומדת בבסיס הגנה זו, כפי שפורט לעיל.
 אולם בנוגע לביטויים המייחסים לזאב התנהגות "אלימה", "כאחרון הטרוריסטים" "והשיא ! דחף אותי ...", שוכנעתי כי לא זו בלבד שלא הוכח קיומו של גרעין עובדתי מספק לביסוס תחושה סובייקטיבית אצל רויטל, אלא כי רויטל עצמה ידעה כי בתיאורים אלו יש כדי לעוות בצורה מהותית ומשמעותית את המציאות העובדתית והיא עצמה לא האמינה באמיתותם.
במהלך חקירתה הנגדית כאשר נתבקשה לספר איך בדיוק זאב תקף אותה, השיבה רויטל (בעמוד 17, שורות 27-26 לפרוטוקול):
"... הוא עמד לידי, לא דחף אותי למוות, עצם זה שנגע בי זה קומם אותי, הוא נגע בי. זו דחיפה."
הואיל ורויטל השתמשה במינוח "נגע בי" לפיכך, ביקשתי לחדד את העניין ובמענה לשאלתי (עמוד 17 שורה 32 לפרוטוקול) השיבה הנתבעת:
"אפשר לומר שזה סוג של הדף אותי."
רויטל הדגימה את התנועה שעשה זאב בכך שהזיזה מעט את המרפק הצידה והמשיכה:
"עמדנו מאד צמודים. זו כן דחיפה. הוא הדף אותי. הוא לא הפעיל כוח במגע שלו, עצם זה שהוא התקרב אלי, הוא נגע בי, הוא הדף אותי."
מתוך התרשמותי הישירה מעדותה, הובהר לי למעלה מכל ספק, כי רויטל מנסה לתלות בנגיעת מרפק קלה עת עמדו היא וזאב בסמיכות רבה לשם הצגת סרטון לבית המשפט, את הבסיס לביטויים המייחסים לזאב אלימות ודחיפה שלה, הגם שברור לה כי גדול המרחק בין הביטויים בהם עשתה שימוש לבין המציאות העובדתית, כמרחק מזרח ממערב"

בשל כך שנקבע כי חלקים גדולים בתלונתה של הנתבעת מוגנים על פי החוק ורק חלק מהם חרגו ומהווים הוצאת דיבה; בשל  העובדה כי מדובר בתלונה ולא בפרסום בעל תפוצה רחבה יותר - בית המשפט פסק פיצויים נמוכים בסך 6,000 ₪ והוצאות משפט בסך 3,000 ₪ 



הידוענית ניקול ראידמן פרסמה שיימינג – ותפצה ב 40,000 ₪ 

ת"א 37578-09-20 שמעון וקנין נ' ניקול ראידמן (פסק דין מיום 25.3.2022)

עובדות המקרה: 

הידוענית ניקול ראידמן הגיעה ביום 5.7.20 לקניון גינדי TLV יחד עם ידיד שלה. מדובר בתקופה הסמוכה לאחר התפרצות מגפת הקורונה, אשר התפרצה בישראל בחודש מרץ 2020.
לדבריה, בזמן שעמדה בקניון, בסמוך לפיצריה בשם PIZZA GARAGE היא שמעה גבר מתעטש וכשהפנתה את מבטה לדוכן הפיצה, ראתה את התובע אשר עבד באותה העת בדוכן, עומד מאחורי הדלפק, ללא מסיכה וללא כפפות, ומגיש פיצה ללקוחה שעמדה בדלפק עם בנה. לטענתה, היה ברור לה לפי שפת הגוף של התובע, כי הוא זה שהתעטש, אם כי הודתה שלא ראתה אותו מתעטש.
זמן קצר לאחר מכן היא ניגשה לעובד הפיצה ושאלה אותו מדוע הוא ללא מסיכה וללא כפפות, ותוך כדי כך צילמה בוידאו את השיחה ביניהם:

נתבעת:  בדוכן של אוכל אתם לא חושבים שאתם צריכים להיות עם מסכה?
תובע:     אהלן בואי אני אסביר, בואי תתקרבי, שיישמעו אני אסביר לך.
נתבעת:  כן.
תובע:     קודם כל יש פטור למי שעובד עם תנורים חמים לשים מסכה, סבבה והתנור ב-317 מעלות.
נתבעת:  כן אבל עכשיו אתה תוציא לי פיצה ואתה בלי מסכה ובלי כפפות, זה נראה לך הגיוני?
תובע:     יש לי אישור.
נתבעת:  יש לך אישור? תראה לי את האישור.
תובע:     זה חוק.
נתבעת:  אה, זה חוק.
תובע:     מי שעובד עם תנורים חמים, זה חוק.
נתבעת: אוקיי. אז חברים יש פה פיצרייה מגניבה בקניון גינדי. לא שמים פה לא כפפות ולא מסכות.                        בתאבון. קורונה".

כשעה לאחר מכן, העלתה ראידמן את הסרטון המתעד את השיחה לעמוד האינסטגרם שלה, שלו 800,000 עוקבים, והוסיפה לו סטיקר של חייזר ירוק ושלושה כיתובים באדום: 
חוצפה!!!
לא לאכול במקומות כאלה!!!
חברים!!!!! להזהר! זו חוצפה ממדרגה ראשונה! שימו לב מה קורה במטבחים של מסעדות!!!!! תאכלו בבית!!!

הפרסום היכה גלים וזכה להתייחסות באתרי בידור ורכילות. כשלושה שבועות לאחר מכן הפרסום של ראידמן זכה לאייטם בתוכנית הבוקר של ערוץ 13, שם התראיין הבעלים של הפיצה. עורכי התוכנית התקשרו לראידמן וביקשו את תגובתה, אותה הקליטו ושידרו בתוכנית. תגובתה של ראידמן היתה: 

"שום שיימינג לא קרה שם. חמש דקות לפני שהתחלתי לצלם שם. אני צפיתי במחזה של אימא ניגשת עם הילד והוא דפק אפצ'י לתוך הפיצה ונותן לה את הביס, אז שלא יהיו יפי נפש, שכל אחד ישמור על עצמו ושכל אחד ייקח אחריות על עצמו. והוא לא עובד עם תנור חם. יש מאחורה בן אדם שמכין את הפיצות ודוחף אותן לתוך התנור. הוא מצדי, לא יהיה כי אחרי שהוא מכין אותה ומכניס אותה לתוך התנור, היא עוברת בטמפרטורה גבוהה, אז לא צריך. אבל מצד שני כשהפיצה מוגשת בדלפק הקדמי וכל לקוח שניגש לדלפק, אתה חותך לו משם ומגיש את חתיכת הפיצה, אתה עובד ללא כפפות וללא מסכות, אתה מסכן את הציבור נקודה".

לפיכך, עובד הפיצה הגיש נגד ראידמן תביעת דיבה על שני הפרסומים. 

בית המשפט פסק: 

בית המשפט פסק כי שני הפרסומים עונים להגדרה של לשון הרע: "ברור שמי שמוצג כמי שאינו עוטה מסיכה בתקופת הקורונה, מקום שיש לעטות מסיכה, ובפרט כשמדובר במי שנותן שירות ללקוחות ועוד בתחום המזון, מוצג בצורה שלילית. כך ודאי גם אם נטען כלפיו שהתעטש לתוך מנת מזון המוגשת על ידו ללקוחות" קבע בית המשפט. 

בית המשפט קיבל את טענת ראידמן כי העובד פעל שלא לפי הנהלים. השופט דחה את טענת עובד הפיצה לפיה בתור עובד מטבח, שעובד בסמוך לתנורים בחום גבוה, הוא פטור מחבישת מסיכה. בית המשפט קבע כי גם אם העובד עבד עם תנורים, הוא גם עבד על הקופה ונתן שירות ללקוחות, ובמצב זה חובה היה עליו לחבוש מסיכה.

מכאן שבית המשפט קבע שפרסומה של ראידמן היה אמת, לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי פרסום שהינו אמת ואשר יש בו עניין ציבורי יזכה להגנה. בית המשפט קבע כי היה בפרסום עניין ציבורי ואולם תנאי זה מתקיים רק בחלקו: "מחד, היה עניין ציבורי בפרסום ההתנהלות של התובע בניגוד להוראות משרד הבריאות, כדי להתריע על כך ולשמור על בריאות הציבור, אולם מאידך גיסא, לא היה עניין ציבורי בפרסום, בדרך שבו בחרה הנתבעת לפרסם את המקרה".
בית המשפט הוסיף וקבע, בקשר לכיתובים שנוספו לסטורי, כי יש לראות בהם הבעת דעה. על אף שמדובר בביטויים נחרצים, בית המשפט קבע כי חופש הביטוי מאפשר גם ביקורת קשה: "הנתבעת הייתה זכאית להביע ביקורת נחרצת על ההתנהלות חסרת האחריות של התובע, שלא עטה מסיכה בתוך הקניון ועוד כנותן שירות ובפרט כמגיש מזון ולא מצאתי שהניסוחים שבחרה עלו על הנדרש בנסיבות".

אלא שבית המשפט קבע כי למרות שהפרסום היה אמת, ולמרות שהיה בו עניין ציבורי, ולמרות שראידמן הביעה דעתה – למרות כל אלה יש לקבל את התביעה ולפסוק פיצויים: "הגנת האמת בפרסום והגנת תום הלב יחד, בכל זאת נשללים מהנתבעת, לא בשל תוכן הפרסום, אלא בשל האופן בו בחרה הנתבעת לפרסם את הסרטון, קרי בשל התפוצה הרחבה של הפרסום, בסטורי, בחשבון האינסטגרם שלה, המונה מעל 800,000 עוקבים".

בית המשפט נימק זאת כך: כאמור, הגנת האמת בפרסום מותנית לא רק בכך שהפרסום היה אמת, אלא גם בכך ש"היה בפרסום ענין ציבורי". בגדרי תנאי זה, נכללת גם בחינת האופן בו נעשה הפרסום ובגדרי כך נכלל גם היקף התפוצה וזהות קהל היעד של הפרסום.
יהיו מקרים שכדי למלא אחר קריטריון העניין הציבורי בפרסום, תהיה הצדקה לפרסם אותם בתפוצה רחבה ויהיו מקרים בהם די בפרסום בהיקף צר ונקודתי". 

בית המשפט הוסיף וקבע כי מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין להתיר פגיעה העולה על הנדרש לשם השגת התכלית של הבאת פרסום מסוים לידיעת הציבור וכי יש לשקול, בין היתר, אם יש צורך בפרסום שמו או פרטים אחרים המזהים של אדם, לצורך הגשמת מטרות הפרסום, כמו גם כי יש לשקול אם היקף הפרסום הנדרש הוא נרחב או שמא ניתן להסתפק בפרסום צר ומוגבל יותר, לשם השגת תכלית הפרסום"

בית המשפט הוסיף: "לדידי, לא הייתה הצדקה לכך שהנתבעת תעלה את הסרטון כסטורי בחשבון האינסטגרם שלה וזאת לנוכח כמות העוקבים העצומה שלה, אשר הבטיחה חשיפה אדירה לסטורי וזאת מקום שניתן היה להשיג את תכלית הפרסום בדרך פחות פוגענית בצורה משמעותית.  די היה בנסיבות העניין בפנייה אל מנהל הקניון או אל בעל העסק או אל משרד הבריאות, כדי להגשים את מטרת הפרסום, קרי – את השמירה על בריאות הציבור וזאת בפרט שהמפגע המדובר (אי עטיית מסיכה על ידי התובע), לא היה מסוג המפגעים שנעשים במחשכים, כך שכל לקוח אשר פנה לדוכן כדי לרכוש פיצה, גם ללא הסטורי של הנתבעת, ממילא יכול היה מראש להיחשף לסכנה הבריאותית המדוברת ולהחליט בעצמו, אם הוא רוצה לקנות פיצה בדוכן שבו נותני השירות לא עוטים מסיכה".

בית המשפט הדגיש את מעמדם של מובילי דעה ברשתות החברתיות: "זאת ועוד - גם אנשים פרטיים, המחזיקים בחשבון ברשתות החברתיות עם כמות עוקבים עצומה, בדרך כלל ידוענים, משפיענים, בלוגרים וכו', ואשר כתוצאה מכך מחזיקים בכוח המשול כמעט ולעיתים אף יותר, לכוחו של כלי תקשורת, צריכים לנהוג באחריות ועל כן חלה עליהם לדידי חובת זהירות מוגברת, להימנע מלפרסם פרסומים שיש בהם אך ורק או בעיקר משום שיימינג, כאשר ניתן להגשים את מטרת הפרסום בדרך פחות פוגענית".

בית המשפט סיכם וקבע: "התוצאה היא כאמור, שלא עומדת לנתבעת הגנה ביחס ללשון הרע שפרסמה במסגרת הפרסום הראשון, לא בשל תוכן הפרסום, אלא אך ורק מהטעם שבחרה לפרסם את הפרסום בדרך שבחרה, תחת לבצע את הפרסום בדרכים אחרות שעמדו לרשותה, אשר היו פוגעים בתובע במידה פחותה בהרבה ועדיין היו מגשימים את תכלית הפרסום.
 
בית המשפט קבע לגבי הפרסום השני, לפיו עובד הפיצה התעטש אל תוך הפיצה של לקוחה, כי ראידמן לא הוכיחה את האירוע וסביר להניח כי כלל לא התרחש. 

לפיכך, קבע בית המשפט פיצוי בסף 40,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 8,000 ₪. 











בימ"ש דחה תביעת דיבה שהגיש חבר הכנסת מיקי זוהר

קבע: הביטוי "חייל בארגון פשיעה" אינו מהווה לשון הרע

ת"א 24312-01-21 ח"כ מיקי זוהר נ' עמותת חוזה חדש (פסק דין מיום 23.3.2022)

עובדות המקרה:  חבר הכנסת מיקי זוהר הגיש תביעת דיבה נגד עמותה העומדת מאחורי תנועת המחאה CRIME MINISTER, שניהלה הפגנות סוערות ליד ביתו של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, ברחוב בלפור בירושלים. 
ביום 7.1.2021 פרסם חבר הכנסת זוהר ציוץ בטוויטר כך: 
"שאלה שמטרידה אותי: מה יותר חמור ופוגע בדמוקרטיה? הסתערות אלימה של אזרחים אמריקאים על בניין הקפיטול בוושינגטון או הסתערות אלימה של אזרחים ישראלים על בית רה"מ בירושלים? אובייקטיביות היא תכונה חשובה, אני מציע לתקשורת וליריבים הפוליטיים שלנו לנסות ולאמץ אותה מדי פעם"
כאשר עיתונאי פנה אל נציגי הנתבעת לקבלת תגובה, היא הגיבה כך: 
מיקי זוהר הוא חייל בכיר בארגון הפשע של נתניהו שלא מפסיק להסית ולשקר. ההשוואה בין הימין האמריקאי האלים למפגינים שומרי חוק מופרעת אפילו בסטנדרטים המעוותים של טופז לוק. המפגינים מעולם לא ניסו לפרוץ למעון, אך נראה שהעיסוק האובססיבי של מכונת התעמולה של בלפור בהפגנות הולידו שיא חדש של הזיה ופייק ניוז. ביבי, לא יעזרו ההסתה והשקרים. אנחנו נחושים ולא נעצור עד שתלך".

בעקבות הפרסום החליט ח"כ זוהר להגיש תביעת לשון הרע כנגד תנועת המחאה. בכתב התביעה טען כי מדובר בפרסום "אלים, בזוי, גס ומתלהם כלפי התובע, מתוך מטרה לפגוע בשמו הטוב תוך הצגתו כגורם עברייני ומושחת החבר בארגון פשע ואשר מסית ומשקר ללא הרף, וזאת ללא שום הצדקה"
ח"כ זוהר הגיש את תביעת הדיבה על סך של 140,000 ₪, וזאת משום שטען כי הפרסום פורסם בכוונה לפגוע. נציין, כי בחוק איסור לשון הרע נקבע כי ניתן לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שמוגבל ל 50,000 ₪ (צמוד למדד, ובערכים של היום מגיע לכ 70,000 ₪) וככל שהפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", ניתן לתבוע בסכום כפול של 100,000 ₪ (ובערכים של היום – כ 140,000 ₪).
בכתב ההגנה טענה תנועת המחאה כי ח"כ זוהר בעצמו התבטא באופן עקבי ולאורך זמן נגד העמותה בביטויים דיבתיים, כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית על התנהגות נבחר ציבור, בתקופת בחירות וכי מדובר בתביעת השתקה. 


בית המשפט פסק: 
בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שיסוד הפרסום מתקיים שכן הפרסום פורסם בעיתון.
בית המשפט קבע, כי בשלב הראשון יש לבחון האם הפרסום של הנתבעת, מהווה לשון הרע על אחת מהחלופות שקבועות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ואלו הם: 
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – 
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

בית המשפט קבע כי המבחן נעשה בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, דהיינו – לא משנה מה כוונת המפרסם ולא משנה כיצד הנפגע הבין את הפרסום. הקובע הוא כיצד "קורא סביר" מבין את הפרסום. עוד קבע בית המשפט כי יש לשים לב לתוכן הפרסום כולו ולהקשר שבו נאמרו הדברים. 
בהמשך, בחן בית המשפט את שאלת האיזון בין הזכות לחופש ביטוי לבין הזכות לשם טוב של איש ציבור. בעניין זה ציטט בית המשפט פסק דין של בית המשפט העליון שקבע כך: 
"שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. במשפט האמריקני זהו שיקול מכריע, ובמקרים כאלה ניתן משקל מקסימלי לחופש הביטוי..."ניתן להרחיב סטנדרט זה ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי. (...) מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה".
בית המשפט קבע כי במקרה זה "התובע הינו דמות ציבורית, וזאת בשל היותו חבר כנסת, יו"ר סיעת הליכוד ויו"ר הקואליציה דאז, העוסק בענייני הציבור ועשוי להשפיע עליהם במידה כזו או אחרת. בנוסף, התובע מרבה להתבטא בתקשורת ובמדיה, בכתב ובעל פה. יש לו בולטות תקשורתית, והוא עשה מעת לעת בתקופה הרלוונטית שימוש בשפה בוטה ומשתלחת, כלפי אישים שונים".

בית המשפט הוסיף וקבע כי מעבר לכך שמדובר באיש ציבור, הפרסום נעשה בתקופת בחירות. בקשר לכך נקבע בעבר כך: 
"...כאשר מדובר בהתבטאויות המהוות חלק ממערכת בחירות, כאשר מטבע הדברים, המתמודדים לתפקיד הנהגה של ארגון ציבורי, נוהגים לעתים להטיח דברי ביקורת חריפים זה בזה, ובעיקר, בחברי ההנהגה הקיימת שהם שואפים להחליפה. האדם הסביר אינו נוטה לייחס משקל רב להאשמות המועלות במסגרת מערכת בחירות, מתוך הנחה כי מדובר בחלק בלתי נפרד ממערכה פוליטית בין מתמודדים על ההנהגה. על כן, לא כל פרסום שעלול להיחשב כלשון הרע בימי שיגרה, ייחשב ככזה בזמן ניהולה של מערכת בחירות סוערת. משל למה הדבר דומה - לדברי סאטירה, שאף הם אינם נחשבים דרך כלל כלשון הרע, מתוך ההנחה כי האדם הסביר מבין שמדובר בהקצנה מכוונת של מעשים או התנהגות מסוימת, ואינו מייחס לה חשיבות יתירה".
יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי הזירה הפוליטית אינה ג'ונגל נטול חוקים "ושונה הדבר אם דברי הדיבה נועדו לפגוע באיש הציבור אישית ולא בהשקפותיו הפוליטיות, או בתגובה לדבריו, כמו במקרה הנדון כאן".

בית המשפט הוסיף וקבע כי קיים הבדל בין הבעת דעה לבין קביעת עובדה.
בית המשפט סקר פסקי דין מהעבר אשר דנו בשאלה אם הביטוי "ארגון פשיעה", כאשר הוא מיוחס לאדם, מהווה לשון הרע, וקבע כי במקרים בהם היה מדובר בטענה עובדתית נקבע שמדובר בלשון הרע והתובעים זכו בהליך. 
בית המשפט קבע כי "סיווג פרסום בעניין ציבורי כהבעת דעה או כציון עובדה, הינו בעל השלכה מהותית הן על הקביעה אם מדובר בלשון הרע, והן על היקף ההגנה המוענקת לו על ידי החוק. בעוד שסיווג הפרסום כהבעת דעה עשוי להעניק לו את ההגנה הרחבה יחסית של תום הלב, הרי שסיווגו כטענת עובדה יותיר לו את ההגנה הדווקנית יותר של אמת הפרסום".
בית המשפט קבע כי במקרה זה "אין בפרסום כל טענה עובדתית המייחסת לתובע מעשי פשע כלשהם, או מעורבות במעשי פשע נטענים, בין של נתניהו ובין של אחרים. הפרסום כלל אינו מתייחס ל"ארגון פשיעה" כמשמעותו בחוק הפלילי ובשפת בני אדם מקובלת"
בית המשפט קבע כי בשיח של התקופה האחרונה נעשה שימוש רב בביטויים של ארגון פשיעה וכאלה הרומזים לו מפי רבים, ובהם אנשי משפט, עיתונאים ואנשי ציבור. 
לפיכך, קבע בית המשפט כי "השימוש המטאפורי בביטוי, כמתואר לעיל, הינו בעל קונוטציה שלילית מבחינה מוסרית ונורמטיבית, אך הינו, לנוכח הקשר הדברים ולאור הפסיקה הענפה שצוטטה לעיל, בגדר הבעת דעה ולא בגדר טיעון עובדתי.
לסיכום, לאחר בחינת לשון הפרסום, נסיבותיו ורקעו, אני סבורה כי הפרסום אינו מתיימר להציג לקורא עובדות, וודאי שאינו מייחס לתובע חברות בארגון פשיעה כמשמעותו בדין הפלילי. משכך, הקורא הסביר של הפרסום לא ייחס לתובע חברות בארגון פשיעה, מעורבות בפלילים בכלל ובהקשר של תיקי נתניהו בפרט. הביטוי "ארגון הפשע של נתניהו" בהקשר של פרסום התובע נגד מפגיני בלפור, ועל רקע השימוש בביטוי זה בכלי התקשורת, מבהיר מיד לקורא הסביר, כי מדובר במטאפורה הנטועה במישור הפוליטי, ולא במישור הפלילי. 
לפיכך, קבע בית המשפט כי אין המדובר בלשון הרע ודחה את תביעת הדיבה. הוא חייב את ח"כ זוהר לשלם לתנועת המחאה הוצאות משפט בסך 15,000 ₪

60,000 ₪ פיצוי בשל פרסום דיבה גזענית

ת"א 22394-08-19 מדחת חלואני נ' אסתר פרץ חן (פסק דין מיום 24.2.2022)

עובדות המקרה: 

התובע עבד כסגן מנהל בחנות בגדים בקניון מלחה בירושלים. 
הנתבעת, אישה דתיה, ביקרה בחנות וביקשה לקנות מספר פריטים. 
באותה עת עבד התובע לבד על הקופה ונוצר תור. הנתבעת ביקשה לפתוח קופה נוספת ונענתה על-ידי התובע כי אין אפשרות. 
בשלב זה איבדה הנתבעת את סבלנותה וקראה לעבר התובע: "ערבי מניאק", "ערבי מסריח", "מחבל", "תחזור לכפר".
בשל כך, התובע סירב לתת לה שירות וביקש שתמתין עד שעובדת אחרת תתפנה לטפל בה. הנתבעת עזבה בזעם את המקום וחזרה כעבור כשעתיים עם אחותה ושבה להטיח ביטויים גזעניים כלפי התובע, תוך שהיא מצלמת באמצעות הטלפון הנייד שלה את האירוע תוך שהיא אומרת, בין השאר: 

שילך לחתום בלשכה כמו כל הדפ"רים, קולטת אל תדאגי, היום זה יהיה ב"הצינור" וב"חי בלילה", אני רוצה שתצלמי עכשיו איך אנחנו עומדים בתור ומעכבים את כולם כי יש פה מוכר שמחשיב את עצמו מנהל, והוא ערבי שלא מוכן לתת שירות ליהודייה, היום אתה תהיה בטלוויזיה, ואני אדאג אישית שאתה לא תעבוד כאן יותר".

כאשר קירבה את הטלפון הנייד לפרצופו של התובע, הוא לקח את הטלפון הנייד ויצא מהחנות. 
מאוחר יותר העלתה הנתבעת את הסרטון לפייסבוק וכתבה פוסט ארוך על כך שלא קיבלה שירות וכי היא עצמה קורבן לגזענות מצידו של התובע הערבי, תוך שהיא משמיטה מהסיפור את כינוייה הגזעניים כלפי התובע. 

בית המשפט פסק: 

בית המשפט קבע כי הסרטון שפרסמה הנתבעת זכה לתפוצה רחבה מאוד – 144 אלף צופים צפו בסרטון, הוא שותף 2,000 פעמים, 1,000 סימוני חיבוב וכ 1,600 תגובות. 
בית המשפט קבע כי לא עומדת לתובעת הגנת אמת הפרסום. מהעדויות עולה כי תיאורה של הנתבעת את האירוע שקרי מיסודו, כאשר מחד השמיטה את הערותיה הגזעניות ומאידך טפלה על התובע כאילו תקף אותה פיזית - טענה ממנה חזרה במהלך המשפט. משכך, בית המשפט קבע כי גם לא עומדת לנתבעת אף אחת מהגנות תום הלב שבחוק איסור לשון הרע. 
מנגד, בית המשפט האמין לגרסת התובע, שנתמכה בעדויותיהן של 2 עדות שהיו במקום. 
בית המשפט פסק כך: 

"התמונה העולה מהראיות שהוצגו לי בנוגע לאירוע בחנות היא, שהתובעת אכן כינתה את התובע בכינויים משפילים וגזעניים לאחר שהתובע הסביר לה בנימוס שלא יוכל לפתוח קופה נוספת. או-אז הודיע לה התובע שלא ייתן לה שירות, וכי תיאלץ להמתין לקופאית שתשוב מההפסקה. משלא עלה ביד הנתבעת לאתר בחנות עובד אחר שיפתח קופה עבורה, כעסה הנתבעת ועזבה את החנות תוך שהמשיכה לגדף את התובע. בהמשך שבה הנתבעת לחנות בלוויית אחותה, וצילמה את התובע במכשיר הטלפון הנייד שברשותה תוך שאחותה השמיעה דברים מקניטים ופוגעניים כלפי התובע. התובע הזעיק בטלפון את אנשי האבטחה, ובתגובה קרבה הנתבעת את מכשיר הטלפון לפניו של התובע תוך שהמשיכה לצלמו ולהקניטו. בהמשך הוציא התובע את הטלפון מידה של הנתבעת.
 
הפוסט שהעלתה הנתבעת לרשת הפייסבוק, בו קראה באופן אירוני לקוראים "אנחנו נוקיע מהחברה שלנו אנשים גזעניים ותוקפניים!!", וטענה שהתובע "בן המיעוטים" סירב לתת לה שירות "על רקע גזעני בעיקר בגלל המטפחת שעל ראשה", ואף "התנפל עליה ותפס לה את ידה בחוזקה", לא תיאר אפוא את ההתרחשות כפי שארעה, ובמידה רבה "הפך אותו על ראשו"". 

בית המשפט דחה את טענת הנתבעת כאילו פרסמה את הדברים בשעת כעס ומצוקה. זאת גם משום שהפרסום בפייסבוק היה יומיים לאחר האירוע וגם משום שמשיקולי מדיניות משפטית, אין לקבל טענה כאילו ניתן למחול על אמירות גזעניות רק משום שנאמרו בשעת כעס. 

באשר לפיצויים – בית המשפט קבע כי העובדה שלפרסום היתה תפוצה גדולה צריך להגדיל את סכום הפיצוי. בית המשפט סקר פסיקה דומה במקרים של פרסומי דיבה גזעניים, הנעים בין 30,000 ₪ ל 50,000 ₪ וקבעה כי מקרה זה חמור יותר. לפיכך, בית המשפט פסק פיצוי בסך 60,000 ₪ ועוד 15,000 ₪ החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. 










בימ"ש: מותר לפרסם ביקורת צרכנית, אבל עד גבול מסוים

ת"א 22707-08-19 אברהם שפי נ' רויטל זלצמן (פסק דין מיום 9.2.2022)

עובדות המקרה:  הנתבעת רכשה מהתובע מתקן לחתולים. העסקה עלתה על שרטון והמתקן הוחזר לתובע. 
הנתבעת פרסמה בעמוד הפייסבוק של התובע שני פרסומים. האחד, פוסט: 

שומר נפשו ירחק.
מיד לאחר החתמת ההסכם - אתם מתחילים לעבוד אצלם.
יחס מזלזל, אי מתן שירות, עד שמספקים שוב את החול אתה צריך להתחנן בהודעות, חיוב מפוזר ואווירה כללית שאין על מי לסמוך. המוצר עצמו בסדר גמור, אבל היבואן, שמו אבי, עדיף שאשתוק ופשוט אזהיר אתכם לא להתקרב.

הפרסום השני, בתגובה לפוסט: 

אוסיף ואציין שבהמשך באו לקחת את המכשיר, אבל הוא ממשיך לחייב אותי בהו"ק עד סוף ההסכם, כי פשוט יש בידו כרטיס האשראי שלי. ממשיך לחייב אבל אני לא נהנית מהשירות שמגיע לי בתמורה. עבריינות ובריונות. מחויבת להזהיר כל מתעניין פוטנציאלי לעסקים מולו.


בית המשפט פסק: 
בית המשפט דחה את התביעה בקשר לפרסום הראשון וקיבל אותה בקשר לפרסום השני. 

בית המשפט קבע, בקשר לפרסום הראשון, כי המדובר בביקורת צרכנית. בית המשפט ציטט מפסק דין אחר שעסק בסוגיה: "להשקפתי, פרסומה של ביקורת צרכנית, באתר צרכני, במקום המיועד לכך, לצדן של חווֹת-דעת מאת לקוחות אחרים ומתוך התייחסות עניינית, גם אם סובייקטיבית, לחוויית-הקנייה או השירות, דרך כלל לא יבוא בגדרה של "לשון-הרע" אשר בסעיף הראשון לחוק. הסיבה לכך היא כפולה: ראשית, בעליו של בית-העסק, הבוחר להביא את עסקו לפני הציבור באמצעות ZAP או דומיו, יודע כי האתר כולל מנגנון של פרסום-ביקורות. מראש הוא מכפיף את עצמו לאפשרות כי לא כל הביקורות תהינה חיוביות. ממש כשם שבעל-העסק יודע להתבשם מניחוחה של ביקורת חיובית ויותר מכך – יודע כי טמון בכך בסיס למשיכתם של לקוחות נוספים מבין באי-האתר, כך נהיר כי עליו להיות מוכן לאפשרות של ביקורת שלילית...
שנית, מי שקורא ביקורת שכזו, עושה זאת בעיניים צרכניות. ביקורת שלילית אינה גורמת לקורא הסביר לחוש בוז או לעג כלפיו של בית-העסק, אלא לשקול את הכתוב לצדם של נתונים נוספים שמביא בית-העסק כמו מחיר, מיקום, תנאי-משלוח ועוד. ביקורת שלילית אין בה כדי "לפגוע" בבית-העסק, במובנו של סעיף 1 לחוק איסור לשון-הרע. ביקורת, שיש בה להטיל צל על בית-העסק איננה, לשיטתי, דבר "העלול לפגוע" במשמעות שיש לדברים בחוק".
בית המשפט קבע כי המקרה שלפניו דומה וכי גם פרסומה הראשון של הנתבעת אינו מהווה לשון הרע: 

"ביקורת של לקוחות על חווית הקנייה או השירות שחוו מול בית עסק תיחשב "ביקורת צרכנית" וזו לא תיתפס כלשון הרע. לא בעיני הציבור המזהה כזו ביקורת, אף לא בעיניו של נותן השירות אשר מצפה לאפשרות שלצד ביקורות חיוביות תהיינה גם כאלו שליליות. האינטרס הציבורי מכוון לתמיכה ועידוד פרסומן של ביקורות צרכניות, כאלו שיעזרו לציבור לכלכל את צעדיו.
ככלל איפוא, פרסום שהוא "ביקורת צרכנית" עשוי שלא להיתפס ככזה המהווה "לשון הרע" גם אם הביקורת נוקבת וקשה.
כאשר בוחנים את הפרסום הראשון על רקע זה, קשה לראותו ככזה המהווה "לשון הרע".
במסגרת הפרסום הראשון מתארת הנתבעת את ראייתה באשר לחוויית ההתקשרות שהייתה לה מול התובע, וטוענת כי לשיטתה חוויה זו לא הייתה טובה. כי היחס היה מזלזל ולא ענייני או מהיר ויעיל. לצד זאת אף מציינת הנתבעת בפרסום הראשון שהמוצר נשוא הסכם, המתקן, דווקא "בסדר גמור".
הפרסום הראשון איפוא, איננו חורג מביקורת צרכנית לגיטימית, שאפילו לא נעמה לעיני התובע, ואפילו לשיטתו לא הייתה מוצדקת, בבחינה אובייקטיבית איננה מגיע כדי לשון הרע".

יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי הפרסום השני אינו נהנה מהגנה זו ונחשב לשון הרע: "במסגרת הפרסום השני לא מסתפקת הנתבעת בתיאור סובייקטיבי של חווית הקנייה שלה מול התובע, אלא מוסיפה ומציגה עובדות באשר להתנהלות התובע בשימוש בכרטיס האשראי שנמסר לו על ידה. בפרסום השני טוענת הנתבעת כי התובע הוסיף לעשות שימוש בכרטיס האשראי שמסרה לו גם לאחר שההסכם בוטל, מוסיף לחייב אותה באמצעותו בלי ליתן שירות, ועוד מוסיפה ומכנה התנהגות זו "עבריינות ובריונות".
דברים אלו חורגים מגדרה של ביקורת צרכנית. דברים אלו אינם מבקשים לבטא התרשמות סובייקטיבית של הנתבעת מההתקשרות מול התובע, אלא מייחסים לו התנהלות חסרת תום לב בעליל. שימוש פסול בכרטיס אשראי שנמסר לו לתכלית ממוקדת, לחיוב בכספים לא לו. למעשה שהוא לא פחות מהונאת הלקוח.
האשמת התובע בהתנהגות שכזו כלפי לקוחה שלו, בהוספת הכינוי הבוטה – עבריין וביריון, עלולה לבזות את התובע ועלולה לפגוע במשלח ידו, ולכן מהווה הוצאת לשון הרע", נקבע בפסק הדין.
בית המשפט הוסיף וקבע כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את טענתה כאילו חויבה שלא כדין ורומתה.
יחד עם זאת, מכיוון שדובר בתגובה, אשר "נבלעה" בהמון התגובות האחרות, שרובן היו חיוביות, בית המשפט פסק פיצוי נמוך על סך 3,000 ₪. 




הביקורת באתר הפרטי הגיעה לתוצאות החיפוש של Google; הפיצוי: 30,000 ₪ 

ת"א 11676-05-18 בנקס נ' פרץ (פסק דין מיום 1.2.2022)

עובדות המקרה: 

הנתבע, מדריך טיולים, התקשר עם בונה אתרי אינטרנט להקמת דף אינטרנט לעסק שלו. 
התגלע סכסוך בין הצדדים והנתבע פרסם בדף האינטרנט שלו מאמר שהכותרת שלו: 

                                                     "אבידן בנקס – בניית אתרים – נוכל". 

בגוף המאמר פירט הנתבע את ביקורתו על התובע וסיכם: "המלצתי החמה לא לעשות עסקים עימו הואיל ומדובר בשרלטן ונוכל". 
הנתבע פנה לתובע וביקש את הסרת הפרסום, אלא שזה התנה זאת בהחזרת התשלום ששילם. 
בעקבות הפרסום, כל הקלקה על שמו של התובע ב Google העלה את המאמר הדיבתי של הנתבע. 
התובע פנה לחברת Google ורק לאחר הגשת התביעה ניאות מנוע החיפוש להסיר את תוצאת החיפוש. 

בית המשפט פסק: 

בית המשפט קיבל את התביעה. 

ראשית, בית המשפט קבע כי המדובר בלשון הרע: "מדובר באמירה נחרצת וחד משמעית שהתובע הוא "שרלטן ונוכל", שמשמעם בעברית פשוטה רמאי. לא מדובר אפוא בהבעת דעה סובייקטיבית. יודגש שאפילו ואקבל טענת הנתבע שהתובע התרשל בעבודתו, עדיין אין בכך כדי להצדיק פרסום ברוח האמור לעיל. על כן אני קובעת שהפרסום מהווה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. אין חולק שהפרסום באתר של הנתבע עונה להגדרת "פרסום" שבסעיף 2 לחוק".

בית המשפט דחה את טענת הנתבע, כאילו מדובר ב"זוטי דברים", דהיינו כי המדובר בנזק קל שבקלים שאינו מזכה בפיצוי. בית המשפט קבע, כי לאור כך שהפרסום הופיע בתוצאות החיפוש של Google, "לא מדובר בפרסום חולף בבחינת "פגיעה מזערית", במובן זה שחשיפת הציבור אליו נמוכה". 

בית המשפט דחה את טענת הנתבע להגנת אמת הפרסום. יצוין, כי הנתבע הגיש נגד התובע תביעה בבית משפט לתביעות קטנות בגין השירות הלקוי שקיבל. על אף שהנתבע זכה בתביעה זו, בית המשפט קבע כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד כי גם אם שכן "העובדה שבעל מקצוע איננו מתנהל בהתאם למצופה, עדיין לא עושה אותו שרלטן ונוכל". 

בית המשפט דחה את טענות הנתבע כאילו פרסם ביקורת בתום לב וקבע: "ייתכן שהנתבע לא היה שבע רצון מהשירות שקיבל ביחס לתמורה ששולמה, אך אין בכך כדי להוביל לפרסום מכפיש ומבזה המייחס רמאות לבעל מקצוע. מדובר בלשון חריפה ומשתלחת המצביעה על חוסר תום ליבו. לאמור לעיל אוסיף את העובדה שעובר להגשת התביעה התובע פנה לנתבע בבקשה להסיר את הפרסום, אך כאמור הנתבע התנה את הסרתו בהשבת מלוא התמורה. התנהלות זו מצביעה אף היא על חוסר תום לב".

בית המשפט פסק 30,000 ₪ פיצויים לתובע. 








גם לידוענים יש זכות לפרטיות

ת"א 41627-02-19‏ ‏ אדל בספלוב נ' שידורי קשת בע"מ (פסק דין מיום 10.1.2022)

עובדות המקרה:  מדור הרכילות באתר החדשות "מאקו" פרסם לפני כשלוש שנים כי הידוענית אדל בספלוב בהריון, וזאת בניגוד להסכמתה. הידוענית הגישה תביעה בגין הפגיעה בפרטיותה, כאשר אתר החדשות טען להגנתו כי הידוענית פרסמה בעצמה, אמנם במרומז, את דבר ההריון וכן כי, בהיותה מפורסמת, פרטיותה כלל לא נפגעה. 

בית המשפט פסק: 
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק לבספלוב 50,000 ₪ פיצוי. 

בית המשפט קבע, כי "פרסום של דבר הריונה של ידוענית במדור "רכילות" בכלי-תקשורת מוביל, בלי הסכמתה וקודם שהדבר נודע ברבים, הרי הוא פגיעה בזכותה לפרטיות. גם לידוענים זכות לצנעת-הפרט. לא כל ענין, הקשור בהם, מותר בפרסום".

בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה בספלוב בוחרת, כדבר שבשגרה, לוותר על פרטיותה ולשתף את הציבור בפרטים אינטימיים מחייה. בית המשפט קבע: "אין פירושם כי החלטתה של התובעת לוותר על מידה של פרטיות בענינים, במֵדיה או במועדים הנראים לה, שוללת ממנה את עצם זכותה לפרטיות בנסיבות אחרות".

בית המשפט קבע כי מדובר בפרסום פוגעני במיוחד: "בפרסומו של דבר-היריון, בייחוד של אישה, שלא רק נפשה מעורבת בדבר כי אם גם האינטימיות של גופה ובייחוד אל מול ההיבטים הרפואיים-בריאותיים הכרוכים בדבר, הזכות לפרטיות היא זכות כבדת-משקל במיוחד... דבר-היריון הוא מגרעינה של הזכות לפרטיות. הוא יורד אל שורשיה. מעטים כמותו ענינים, המצויים קרוב ללבה של הזכות לפרטיות. לא.נשים, המבקשות ומבקשים שלא לגלות בפומבי את דבר-ההיריון, נחוצה הזכות הזו עד מאד. ההיריון כרוך בנימי-הנפש ובמרכיבי-הגוף. הוא עשוי להיכרך בידיעה על העבר, לרבות זה המיני. הוא מצוי במרכז-ההוויה. הוא משליך על העתיד, קרוב ורחוק כאחד".

לפיכך, קובע בית המשפט, משמדובר בפגיעה כה חמורה בפרטיות, הרי שלא נותרה כל הצדקה לפרסום, שאופיו רכילותי ואין המדובר במידע בעל חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה, ובמילותיו: "גם בצורך הציבורי בקבלתו של מידע על אודות היריונה של התובעת אין להפריז. זולת סיפוקה של סקרנות, שלא לומר של יצר-מציצנות, ספֵק אם הייתה בפרסום הזה תרומה ממשית לחיי-הציבור".








בימ"ש: חיסיון עו"ד-לקוח אינו משמש מקום מסתור למוציאי לשון הרע

ת"א 21513-07-20 כהן נ' רז מורג טישלר, משרד עו"ד (פסק דין מיום 23.12.2021)

עובדות המקרה: 

מספר אנשים פנו למשרד עורכי דין כדי שינסח בשמם, באופן אנונימי, תלונה למשרד החינוך נגד מנהל בית ספר ביישוב. בתלונה פורסם לשון הרע נגד המנהל, ובעקבותיו נערך בירור ונקבע כי לא נפל דופי בהתנהגות המנהל. 
המנהל ביקש להגיש נגד האנשים שפנו למשרד עורכי הדין תביעת לשון הרע ואולם שמם לא צוין במכתב. לפיכך, לאחר שנדחה בבית משפט לתביעות קטנות, הגיש המנהל תביעה בבית משפט השלום ודרש לחשוף את שמות המתלוננים האנונימיים. 

בית המשפט פסק: 

בית המשפט קבע כי חיסיון עו"ד – לקוח אינו חל במקרה זה. 

בית המשפט נימק זאת בכך שבפסקי דין של בית המשפט העליון נקבע כי החיסיון חל רק כאשר הוא נוגע לתוכן השירות המשפטי, להבדיל מעצמם מתן השירות, דוגמת שכר הטרחה, שבדרך כלל אינו חסוי. כמו-כן, בדרך-כלל החיסיון לא חל על שמו וזהותו של הלקוח, אלא אם הדבר עשוי לפגוע בו באופן הקשור ישירות לשירות המשפטי שקיבל. 

בית המשפט קבע: "במקרה שלפנינו מדובר במכתב תלונה אשר יש בו משום לשון הרע, ומוציאי לשון הרע מבקשים להסתתר מאחורי החיסיון שבין עו"ד ולקוח, בבחינת "מכה רעהו בסתר". סבור אני שחיסיון עו"ד לקוח לא בא כדי לשמש מקום מסתור למוציאי לשון הרע או למי שנטען כנגדו שביצע עוולה בנזיקין או למי שיש כנגדו עילת תביעה אזרחית, שכן זכותו של התובע לדעת מי הם אלו שניסו לפגוע בו, ולהגיש נגדם תביעה בהתאם לשיקול דעתו, זאת במיוחד כאשר לפי טענות הנתבע לא מדובר בהוצאת לשון הרע, שכן לקוחותיו נהנים מההגנות הנקובות בחוק איסור לשון הרע.

בית המשפט קיבל את הבקשה והורה למשרד עורכי הדין לחשוף בפני המנהל את שמות האנשים העומדים מאחורי מכתב התלונה כך שיוכל להגיש נגדם תביעת לשון הרע. 






ביקורת על אנשי ציבור אינה לשון הרע

ת"א (אשד') 32073-03-20 אביבי נ' בוקובזה (פסק דין מיום 24.12.2021)

עובדות המקרה:  ראש מועצה אזורית תבע את סגנו בלשון הרע לאחר שהאחרון פרסם בקבוצת ווטסאפ מכתב ובו כתב, בין השאר, כך: 
"אתה מתעלם מהחוק בצורה גסה"
"הנאמנות שלך לעוזרת שלך גרמה לך לעיוורון מוחלט בנוגע למילוי תפקידך ומעלה ספקות האם העיוורון הזה מאפשר לך להישאר בתפקידך"
"התנהלותך בנוגע לתמר ממן, גורמת לביזוי תפקיד ראש המועצה, לפגיעה אנושה בתדמית המועצה והופכת אותנו, נבחרי הציבור ללעג בקרב התושבים"
"לאורך השנים היה לכולנו, נבחרי ציבור ותושבים, כבוד גדול להיות חלק מהמועצה האזורית באר טוביה. בהתנהלות המביכה והמשפילה שלך אל מול העוזרת שלך, תוך התרפסות הגורמת לך בעיני הציבור לבושה וכלימה, גם אנחנו נפגעים קשות. הציבור שלח אותך ואותנו לשרת אותו, בינתיים, אתה משרת את העוזרת שלך, ואת זה, אדוני ראש המועצה, אני מתכוון לעצור כבר בישיבת המליאה הקרובה."

(המסומן באדום הוא לשון הרע שבגינה הוגשה התביעה)

בית המשפט פסק: 
כשבית משפט בוחן תיק לשון הרע, בשלב הראשון עליו לקבוע כי מדובר בלשון הרע. רק אם נקבע כך, ניתן להמשיך ולבחון את שאלת הפרסום, שאלת ההגנות ושאלת הפיצוי. 
במקרה זה בית המשפט קבע כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע, ובכך דחה את התביעה. 
בית המשפט נימק זאת כך שהשאלה אם ביטוי מסוים או דברים שנאמרו מהווים לשון הרע נבחנת על בסיס מבחן אובייקטיבי, דהיינו - מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בית המשפט הוסיף, כי כאשר מדובר באנשי ציבור, יש הצדקה להעדפת חופש הביטוי על הזכות לשם טוב. 
בנסיבות המקרה הספציפי, בית המשפט קבע כי "עיון במכתב מעלה, כי מר בוקובזה מבקר את התנהלותו של מר אביבי כראש המועצה, ועל היותו נתון לגישתו להשפעת יתר של עוזרתו האישית, הגב' ממן. אמנם מדובר בביקורת קשה, שניתן היה להשמיעה תוך שימוש במונחים עדינים יותר. אלא שלגישתי, היות שבהתאם להלכות שפורטו לעיל, בכל הקשור לנבחרי ציבור שיש מקום "למתוח" את גבולות השיח המותר, ובפרט כך כאשר מדובר בדברים המופנים כלפי אופן תפקודו של נבחר הציבור, אזי לגישתי, הדברים אינם חוצים את הקו המבחין בין ביקורת קשה לבין לשון הרע.
"ניתן לראות מתוכן הדברים, כי מר בוקובזה "ממקום מושבו" ליד שולחן מליאת המועצה ומתוקף תפקידו כסגן ראש המועצה, סבור כי קיימת בעייתיות בהתנהלותו של מר אביבי כראש המועצה, ואת דברי הביקורת שלו הוא מפנה לגורמים הרלוונטיים, קרי חברי המליאה ובעלי תפקידים מרכזיים בה. היות שכך, הגם שניתן היה לנסח את הדברים באופן מתון יותר, הם אינם חוצים את הגבול המותר גם בנוסח הלא מעודן בו בחר להשתמש מר בוקובזה.    
"בצד זאת, עמדתי היא שניתן להבין את מר אביבי, על שנפגע מן הביקורת הקשה שהופנתה כלפיו, והצגתו כמי שנתון להשפעתו של אחר – עוזרתו האישית, הגב' ממן. אך המבחן לבחינת האמירות איננו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי, ולכך יש להוסיף, כי מי ששם עצמו לבחירת הציבור ולעינו הבוחנת של הציבור, ראוי כי יהיה נכון לספוג ביקורת, גם אם קשה, ביחס לתפקודו".










קיומו של סכסוך עסקי אינו מצדיק פרסום בוטה ושקרי

ת"א (פ"ת) 12358-11-14 תמיר קהתי נ' נתנאל יהודה רובינשטיין (פסק דין מיום 19.12.2021)

עובדות המקרה: 
רקדן הזמין את שירותיו של צלם לצורך צילום קליפ. לאחר יום הצילומים התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים והם נפרדו בכעס. הצלם פרסם בפייסבוק האישי שלו את הפרסום הבא: 

"אזהרה לכל אנשי המקצוע שאני מכיר. צר לי שאני מפרסם זאת כך בריש גלי אך יש צורך להזהיר מפני סכנה ולכן יש לי מחויבות לעשות זאת. ישנו אדם שעונה לשם תמיר קהתי הקורא לעצמו סטפר. אנא הימנעו מלעבוד איתו או שלפחות תדאגו לקבך ממנו תשלום מלא מראש!
לאחר שעשיתי לו הפקה מלאה בשווי של עשרות אלפי שקלים כולל מאות שעות עבודה הוא הבריז מתשלום על העבודה כולה וכעת נתבע תחתי.. אנא צאו באזהרה והזהירו כל אדם שאתם מכירים שעלול להכיר אותו. בעיקר יש להיזהר מלבוא איתו בקשר עיסקי, על אף שהוא נראה חמוד ומקסים למראית עין הוא נוכל שחייב כסף רב ונמצא בתהליכי תביעה... אנא הזהירו את חבריכם, במיוחד את אלה שבתחום המוזיקה, אינטרנט ווידיאו כי הוא מחפש אנשי מקצוע מסוג זה ועובד עליהם או יותר נכון גורם להם לעבוד המון ואז נעלם ללא תשלום...הייתי מתייג אותו אך הוא כמובן חסם אותי מזמן שלא אוכל לפנות אליו בדרישה לתשלום יותר...תעבירו את זה הלאה וראו הוזהרתם...".
 
הרקדן הגיש תביעת דיבה ודרש פיצוי בסך 100,000 ש"ח.

בית המשפט פסק: 
ראשית, בית המשפט פסק כי המדובר בלשון הרע באופן חד משמעי שכן הוא מדבר בעד עצמו, ובדגש על הכינוי "נוכל" כאשר מדובר בתובע שהוא בעל מקצוע.

בית המשפט קבע כי מהפרסום של הצלם משתמעים הדברים הבאים:   
1. התובע הבריז מתשלום על העבודה.
2. התובע נתבע.
3. התובע נוכל שחייב כסף רב.
4. התובע נמצא בתהליכי תביעה.
5. התובע עובד על אנשי המקצוע.
6. התובע נעלם ללא תשלום.
 
בית המשפט פסק כי אף אחד המדברים לא הוכח כנכון: "הנתבע כאמור לא הציג כל ראיה המוכיחה את טענתו "העובדתית" כי התובע "הבריז" מתשלום, כי התובע נתבע בבימ"ש, כי התובע נוכל שחייב כסף רב (טענה זו דורשת מידה רבה של הוכחה), כי התובע נמצא בתהליכי תביעה, כי הוא עובד על אנשי מקצוע וכי נעלם ללא תשלום. למעשה הוכח ע"י התובע כי מצב הדברים הפוך."

בית המשפט קבע, כי "קיומו של סכסוך עסקי נקודתי אינו מצדיק פרסום דברים כה בוטים כנגד התובע וניתן לפתור סכסוך כזה בדרכים מקובלות ולכל היותר באמצעות הגשת תביעה מתאימה לביהמ"ש. הנתבע לא הביא ראיה להוכחת אמיתות הפרסום למעט קיומו של סכסוך עסקי, דבר לגיטימי בעסקים, ולא עמד בנטל המוטל עליו לעשות כן. יתרה מזאת, גם עם היה מדובר באמת, הרי שלא היה כל עניין ציבורי בפרסום. כפי שציינתי, מדובר בסכסוך עסקי נקודתי בין הנתבע לתובע ולא ראיתי בראיות הנתבע מדוע היה עליו לפעול לאזהרת כל חבריו מפני עשיית עסקים עם התובע". 
בית המשפט הוסיף וקבע כי הצלם פעל בכוונה לפגוע, דבר המזכה בפיצוי מוגבר: "כאשר הנתבע בוחר לכנות את התובע "נוכל", ללא כל בסיס ראייתי אובייקטיבי, אין שום מניע אחר לפרסום זה אלא כדי לפגוע התובע באופן מכוון. עובדה זו יש בה כדי להגדיל את סכום הפיצוי". 

בית המשפט פסק לרקדן פיצוי בסך 55,000 ₪ והוצאות משפט בסך 8,000 ₪ 
 





"בית המשפט אינו שומר הלשון בעידון ניסוח תגובות בפייסבוק"

תא"מ 63143-07-20‏ ‏ שגיב קורן נ' מיכאל בושקוב (פסק דין מיום 28.11.2021)

עובדות המקרה:  התובע הוא איש עסקים ומנהל בתחום הפרסום הדיגיטלי. ביום 20.11.2019 פרסם התובע פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, ביחס למוצר שמפתחת חברה שלו. על פרסום זה הגיב הנתבע בעמוד הפייסבוק של התובע בכמה תגובות שונות:
א. תגובה אחת: "נוכל זה השגיב קורן הזה, גם עזבו שהוא נוכל והזין הזה מוחק תגובות שליליות".
ב. בהמשך ישיר לאותה תגובה, נכתבה תגובה שנייה: "אל תדאג שגיב יש מליון צילומי מסך".
ג. תגובה שלישית נכתבה כתגובה לגולש אחר אשר כתב: "העתיד כבר כאן". במסגרת התגובה השלישית כתב בושקוב: "נוכלים".
ד. בתגובה הרביעית כתב בושקוב: "בן אדם רע אתה קורן".
ה. ובפעם החמישית הגיב: "תפסיק לעקוץ לחיילים את המענק ומקשישים את הפנסיה חתיכת אילומינט מסריח".
 התובע הגיש תביעת לשון הרע ותבע פיצויים בסך 75,000 ₪.



בית המשפט פסק: 
בית המשפט דחה את התביעה. 
בפסק הדין קבע בית המשפט כי רוב הפרסומים הינם גידופים וכינויי גנאי. בית המשפט ציין כי קיימת הלכה לפיה על אף שקללה עלולה לבזות מאוד ולהוות לשון הרע, לא כל קללה תקים עילת תביעה. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה גורפת בגידופים כלשון הרע תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן... ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתו לקשה פחות, עד כדי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית". 
הלכה זו מתייחסת בעיקר למקרים בהם נאמרים דברים פוגעניים בעל פה, במהלך ויכוח סוער. ואולם בתי המשפט פסקו כי ההגנה תחול גם במקרים בהם הדברים נכתבים, כפי שקרה במקרה זה. 

בית המשפט קבע כי "הפרסומים באינטרנט וברשת הפייסבוק מזמנים מבחנים לא פשוטים באשר לסוגיית חופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב. העובדה כי כל אדם יכול לשבת בנוחות בביתו, ותוך אבחת מקלדת לשלח לחלל האוויר ביטויים, גידופים ונאצות כלפי אדם אחר; ביטויים אשר לא מן הנמנע כי היה נמנע מאומרם פנים אל פנים; יוצרת אתגרים חדשים, אווירה חברתית שונה ומציאות משפטית משתנה. יחד עם זאת, עובדה זו גם מחייבת עיון ובחינה של ביטויים אלו במסגרת בה נעשו. אין מדובר בביטויים הנאמרים בחלל הריק שיש לפרשם אך ורק לפי לשונם ומבלי ליתן משקל ותשומת לב להקשר בו נאמרו".

בית המשפט קבע כי במקרה זה התגובות נקראות על-ידי הקורא הסביר ככאלה שנכתבו על-ידי גולש זועם והן אינן משאירות רושם מיוחד: "על אף לשונן הבוטה של התגובות, המבחן הינו מבחן אובייקטיבי- כיצד הקורא הסביר מבין תגובות אלו. בית המשפט אינו "שומר הלשון" מבחינת עידון ניסוחן של התגובות, אלא מבחינת האופן שבו נתפס התובע- הנפגע על ידי האדם הסביר הקורא תגובות אלו. המבחן הוא האם אכן אלו מוציאות שם רע לתובע באופן אובייקטיבי.

"בחינת התגובות בעין אובייקטיבית אינה מותירה את הרושם כי אכן מדובר באמיתות. לא ניתן ללמוד מתגובות אלו כי אכן מדובר ב"נוכל" או ב"עושק קשישות". הרושם שתגובות אלו מעוררות בקורא הוא כי מדובר בהכרזות בעלמא, שאינן נתמכות בכל דוגמא קונקרטית או אסמכתא כלשהי. גם לא ניתן להתעלם מן ההקשר והמכלול בו הופיעו התגובות לצד תגובות נוספות אשר חלקן היה חיובי ובעל מסר פרסומי. המסקנה המתבקשת מקריאת התגובות בהקשר בו הן הופיעו היא כי אלו נכתבו על ידי גולש זועם, אשר זעמו גלש אל המקלדת כתגובה על פרסום התובע. כפי שגם היה. בחינת התגובות בהקשר בו הם נכתבו מעניק להם משקל זעום, שאינו עולה כדי לשון הרע אלא כמעשה של מה בכך או זוטי דברים".

בית המשפט דחה התביעה וחייב את התובע לשלם לנתבע 10,000 ₪ החזר הוצאות משפט.








בימ"ש קבע: "מוח מעוות" ו"חולה נפש" הן הבעת דעה 

ת"ק (כ"ס) 56460-07-17 שי שמאי גליק נ' אודי אלוני (פסק דין מיום 25.11.2021)

עובדות המקרה: 
אודי אלוני, במאי סרטים המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ביים סרט שעסק ביחסי יהודים ערבים ואשר נקבע להקרנה בעיר כרמיאל. שי שמאי גליק, מנכ"ל ארגון "בצלמו", השייך לצד הימני של המפה הפוליטית, התנגד להקרנה ופנה בעניין לראש עיריית כרמיאל והביא בכך לביטול ההקרנה. 

בעקבות כך התראיין הבמאי אלוני ואמר כך: "...ועכשיו הימין חולה הנפש ביטל לנו הקרנה בכרמיאל לקהל מעורב יהודי ערבי... צריך מוח של חולה נפש להשוות בין ארגון גזעני שונא אדם שמזכיר את התקופות הכי חשוכות של האנושות כמו ארגון להב"ה או ממשלת ישראל לבין תאמר [תאמר נפאר, כוכב הסרט] ואלי שמקדמים שלום ושוויון בין כל האנשים, יהודים ופלסטינים, נשים וגברים, במרחב שבין הנהר לים... אין טעם להגיב למוח המעוות של גליק... מצד שני, מה שנחשב מוח מעוות עד לפני כמה שנים זה הבון-טון של היום..."

גליק הגיש תביעת לשון הרע על הביטויים "חולה נפש" ו"מוח מעוות". 


בית המשפט פסק: 
בית המשפט דחה את טענת גליק כאילו הביטוי "הימין חולה הנפש..." מכוון אליו וקבע כי הביטוי הוא כמשמעו – מכוון כלפי מהציבור הימני. במצב דברים זה, אין עילת תביעה שכן סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע כך: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו... אין בה עילה לתובענה אזרחית...". כלומר, בתביעות לשון הרע רק אדם יכול לתבוע, להבדיל מציבור. 

בית המשפט הוסיף וקבע כי הביטוי חולה נפש הוא לשון הרע מובהק: "על היותו של הביטוי "חולה נפש", שלא במשמעות הקלינית, ביטוי היכול להשפיל או לבזות אדם, לא אמור להיות ספק. במאמר מוסגר, השימוש בביטוי זה, שלא במשמעות הקלינית, משקף שימוש קלוקל בביטוי רפואי, שאינו אמור לשמש לגנאי, ואינו ראוי, גם מנקודת הראות של מי שבאמת, קלינית, סובל מהלקות המסוימת. כבר נקבע כי הביטוי, בהקשרים מתאימים הוא לשון הרע והוא בר-פיצוי". בית המשפט קבע דברים דומים גם לגבי הביטוי "מוח מעוות": "באשר לביטוי "מוח מעוות", הרי שאני סבור שהדברים נכונים מקל וחומר, שכן בעוד שהביטוי "חולה נפש" עשוי לעורר אמפתיה מסוימת בלב השומע, גם אם ברור שאין הכוונה לאבחנה קלינית, הרי שהביטוי "מוח מעוות" הוא בבירור ביקורת לעגנית שאינו יכולה לעורר דבר מאשר רגשות שליליים".

יחד עם זאת, בית המשפט דחה את התביעה בנימוק כי חלה עליהם הגנת סעיף 15(4) לחוק הקובע כי "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". 

בית המשפט קבע: "כל רכיבי הגנה זו מתקיימים לכאורה: העניין הוא ציבורי, פעולת התובע היתה בקשר לכך, ודעותיו התגלו בה בבירור – ודבריו של הנתבע הם די בבירור "הבעת דעה". כמובן, לא דעה קלינית, אולם דעה שיפוטית וביקורתית, במסגרת מחלוקת הדעות שבין הצדדים". בית המשפט הוסיף כי הפרסום נעשה בתום לב משום שמדובר בתגובה כעוסה על התנהגות אותה ראה המפרסם כפוגעת בדרכו ובאמונותיו.

בית המשפט סיכם הדברים כך: "כמעט מיותר להדגיש, כי אין בכל הניתוח דלעיל משום הבעת דעה כלשהי בעד או נגד תוכן הסרט, הקרנתו בפורום ציבורי, או ההתנגדות לכך, אולם יש בו משום הבעת דעה, כי לא כל ביקורת פומבית, גם אם היא סרת-טעם ופוגענית, על עניין ציבורי, צריך למצוא את דרכו אל בין כותלי בית המשפט. ראוי להם, לדיונים מעין אלה, שילובנו בפורומים ציבוריים, בערוצי תקשורת, ביישומי תקשורת המוניים, ובפעילות פוליטית וציבורית. לא כל חריגה מנימוס ומטעם טוב היא עוולה משפטית"




האם תשלם לאב 150,000 ש"ח בגלל פרסומי דיבה בהליך גירושים

עמש (ת"א) 63448-06-20 פלונית נ' פלוני (פסק דין מיום 30.8.2021)

עובדות המקרה:  בני זוג, שלהם ילד משותף, התגרשו לפני 10 שנים. במסגרת המהלכים להסדרת הסדרי הראיה בין ההורים לילדם, ומתוך כוונה של האם למנוע מהאב להיפגש עם בנו, החלה האם לפרסם על האב פרסומי לשון הרע: שהוא אלכוהוליסט, שהוא סובל מבעיות נפשיות ובהמשך התלוננה במשטרה כי הוא פגע מינית בבנם. בנוסף, פרסמה האם את פרסומיה גם בפני הגננת של הבן, לתקשורת ועוד. 
בעקבות כך, הבן ניתק את קשריו עם האב באופן הדרגתי עד לניתוק מוחלט. 
לפיכך, האב הגיש נגד האם תביעה לבית המשפט ובו דרש פיצויים בשל פרסומי לשון הרע.


בית המשפט פסק: בית משפט השלום לענייני משפחה פסק לטובת האב והורה על פיצויים כוללים בסך 150,000 ₪. האם הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ואולם ערעורה נדחה. 
בית המשפט המחוזי קבע בערעור כי כל טענות האם נגד האב התבררו כלא נכונות. כך, למשל, הוא נבדק פעמים רבות בקשר לטענה לאלכוהוליזם ונקבע כי לא כך; הטענות לפיו הוא סובל מבעיות נפשיות נסתרו על-ידי דוחות של רופאיו; שתי תלונות שהוגשו למשטרה בגין כך שהאב פגע מינית בבנו נסגרו ולא הוגש כתב אישום.
בית המשפט קבע, כי "בחינת התנהלות המערערת מתחילת הפירוד בין הצדדים מעלה, שהיא שמה לה למטרה להוציא את המשיב מחייה בכל מחיר ולשם כך היה עליה להוציא את המשיב גם מחייו של בנו, הקטין. לכך פעלה והצליחה". בהמשך נקבע: "נראה שנסיבות תיק זה, העדויות וההתרשמות של גורמי הרווחה המטפלים, בנוסף להתנהלות המערערת, מעלים, שלמערערת הייתה מטרה ברורה מלכתחילה לנתק את האב מהקטין והיא לא בחלה באמצעים לשם כך, לרבות פנייה בתלונות, שהתברר שאין להן בסיס. איני סבורה שהמקרה שבפני הוא מקרה גבולי שבו יש ספק לעניין היות התלונות תלונות שווא. השתלשלות האירועים, התנהלות המערערת מתחילת הדרך, כאשר ניסתה לנתק את המשיב מהקטין בכל דרך אפשרית גם בהעלילה עליו אלכוהליזם ומחלות נפש, אשר הופרכו (לרבות באמצעות בדיקה פסיכיאטרית של המשיב, אשר נסתיימה ללא כל ממצא), מתיישבת היטב עם הצעד הנוסף, שננקט על ידה, כאשר ראתה שהתלונות הקודמות לא הועילו, שהיה הגשת תלונות שווא בעלות גוון מיני כנגד המשיב".
בית המשפט פיצה את האב בשלוש עילות. האחת, בטענה כי תלונותיה של האישה מהוות נגישה. עוולת הנגישה מופיעה בפקודת הנזיקין וקובעת כך: 

נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים

זהו סעיף שנעשה בו שימוש מועט בבתי המשפט, בדרך כלל משום שקיימת חפיפה מסוימת בין עוולת הנגישה לבין העוולה המוכרת יותר של פרסום לשון הרע במסגרת חוק איסור לשון הרע. אלא שבנסיבות המקרה הזה בית המשפט קבע כי העוולה התקיימה. כך, נקבע כי ההליכים שפתחה האם נגד האב הסתיימו לטובתו; כי יסוד הזדון שנקבע בסעיף מתקיים, דהיינו כי "קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק". בנוסף נקבע, כי "לא רק שאדם סביר לא היה נוהג כנתבעת, אשר בעצמה לא האמינה, כנראה, כי מדובר בעניין רציני אלא שסביר כי מדובר בהתנהגות במזיד, שמטרתה היתה להיפטר מנוכחות האב בחיי הבן".
בית המשפט קבע כי על עוולה זו האם תפצה את האב בסך של 80,000 ₪. 
בנוסף, בית המשפט קבע כי הפיצוי על פרסומי לשון הרע - שנגעו בעיקר לכך שהאם פנתה לגננת של הילד, לתקשורת, לחברים בקבוצת תמיכה של האב ולשכנים ופרסמה כי הוא "פדופיל" ו"חולה נפש" – יעמוד על סך של 40,000 ₪. 
בנוסף, בית המשפט קבע כי על ההסתה של האם את הילד נגד האב היא תשלם פיצוי מתון יחסית בסך 30,000 ₪. 
סה"כ תשלם האם לאב סך של 150,000 ₪. 






שלח לפקס הלא נכון, וישלם פיצויים בסך 10,000 ₪ 

ת"א 42328-05-17 בג'איו ואח' נ' פרידמן (פסק דין מיום 26.10.2021)

עובדות המקרה: 
עורך דין שייצג עובדת שפוטרה ממקום עבודתה שלח בפקס מכתב התראה למקום עבודתה ובו העלה טענות כנגד הפיטורין ובהם כי הם נעשו בצורה משפילה ומזלזלת, תוך אפליה. כעבור שבועיים שלח עורך הדין את מכתב ההתראה פעם נוספת, לאותו פקס. כשהתקשרו ממשרדו של עורך הדין למקום העבודה לוודא קבלת הפקס, אמרה המזכירה במקום כי אין לשלוח מכתבים מהסוג הזה למספר הפקס משום שהוא מיועד לכלל עובדי החברה. למרות זאת, ממשרדו של עורך הדין נשלח המכתב פעם נוספת, לאותו מספר פקס.

בית המשפט פסק: 
ראשית, בית המשפט פסק כי יש במכתב משום לשון הרע שכן נטען כלפי המעסיק שהוא פיטר את העובדת בצורה משפילה ומזלזלת, תוך אפליה ובניגוד לדין. 

יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי המשלוח הראשון והשני של מכתב ההתראה מוגן. בית המשפט קבע כי מספר הפקס של החברה מופיע בפרסומיה ועורך הדין פעל בתום לב כאשר שלח למספר זה. עם זאת, בית המשפט קבע את הדברים הבאים: 

"שליחת מכתב באמצעות מכשיר הפקסימיליה שגורמים רבים יכולים לעיין בתשדורותיו מחייב נקיטת אמצעי זהירות. ממילא מוטלת חובת זהירות על עורך דין, כאשר במכתב ההתראה נטענות טענות אישיות הנוגעות גם לצנעת הפרט. חרף ההתקדמות הטכנולוגית, שמור מקום של כבוד למכשיר הפקס, המצוי בלא מעט מקומות עבודה. על כן, יש לנקוט משנה זהירות במשלוח מכתבים שיש בהם משום לשון הרע, למכשיר פקס, שכאמור מצוי במקום בו הוא נגיש לעובדים נוספים וסביר שאחרים ישזפו עינם בתכתובות ויעיינו בהם"

בית המשפט הוסיף, כי על משלוח הפקס הראשון חלה גם הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הקובע בצורה ברורה כי פרסומים בין בעלי דין במסגרת הליך משפטי יהיו מוגנים באופן מוחלט לפי החוק. הסעיף פורש בפסיקת בית המשפט העליון באופן מרחיב כך שהוא חל על כל שלב משלביו של ההליך המשפטי, ובכלל זה גם על מכתב התראה לפני הליך משפטי. 

ואולם לגבי הפרסום שנשלח לאחר שהמזכירה הודיעה כי אין לשלוח לפקס זה משום שהוא משמש את כלל העובדים וחשוף לכולם – בית המשפט קבע כי פרסום זה אינו מוגן: " כאשר נשלח הפרסום השני, ידוע היה לנתבע ולכל הפחות יכול היה לדעת, שהפקס אינו הכתובת המתאימה למשלוח מכתב התראה, כי הוא נגיש לעינם של עובדים רבים, מצוי במקום מרכזי ואינו מהווה הדרך המתאימה להתכתבות עם התובעים".

בית המשפט פסק פיצוי בסך של 10,000 ₪.




כינה שוטר "שטן של בן אדם"; בית המשפט: אין מדובר בלשון הרע

תיק אזרחי (ראשל"צ) 57183-08-20 גאנם נ' הלל  (פסק-דין מיום 26.9.2021)

עובדות המקרה:  התובע משרת במשטרת ישראל בתפקיד קצין יחידת סיור במחוז הבירה. ביום 25.7.2020 עסק התובע באכיפת הסדר הציבורי בהפגנה שנערכה מול בית ראש העיר בירושלים, במהלכה עצר אזרח שהפר לטענתו את הסדר הציבורי. 
האירוע צולם בחלקו ע"י עובר אורח והועלה לרשת החברתית פייסבוק במסגרת פוסט שפרסם פלוני, אשר מתח ביקורת על התנהלות המשטרה. 
לפוסט הגיבו מגיבים לא מעטים, כאשר עפ"י התגובות שצורפו לכתב התביעה, רובם ככולם הגיבו במילים קשות (יותר או פחות) המופנות כלפי משטרת ישראל והשוטר אשר נצפה בסרטון. עפ"י הנטען בכתב התביעה, נכון למועד הגשת התביעה, מעל 220,000 איש צפו בסרטון, 4,458 אנשים שיתפו אותו, 674 אנשים הגיבו לו, ומעל 1,000 איש "חיבבו" את הסרטון (כלומר, הגיבו בסימן "like")
הנתבע הגיב לפוסט במילים: "שטן של בן אדם"


בית המשפט פסק: בית המשפט דחה את התביעה משני נימוקים: הראשון - בנסיבות העניין, אין המדובר בלשון הרע; השני - מדובר בהבעת דעה. 

בפסק הדין נקבע, כי "בהלכה הפסוקה נקבע, כי יש להכיר בתחולת החוק גם על פרסומים ברשת, תוך התאמה לנסיבות ובהתחשב במשקלו המיוחד של חופש הביטוי ברשת, שהפכה ל"כיכר העיר החדשה", הנגישה וזמינה להבעת והחלפת דעות, לקהלים רחבים ומגוונים, ובהם אוכלוסיות מוחלשות, שבעבר זכו פחות לממש את זכותן לחופש ביטוי. בהתאמה, ובהתחשב במעמדו הרם של חופש הביטוי, באינטרס הציבורי לקיומו של שיח חופשי ברשת, ובמאפייניו הייחודיים של שיח זה, נקבע כי יש לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפרשנות שתייצר אפקט מצנן המרתיע מפני התבטאות לגיטימית וחופשית ברשת".

בית המשפט הדגיש כי צפייה בסרטון מעלה שאין מדובר בתיעוד מלא של האירוע, אולם במסגרת תיעוד זה, "נצפה בתחילה דין ודברים המתנהל בין שוטר (שספק אם ניתן לזהותו) לבין אדם מבוגר, במהלכו מפעיל השוטר כוח על האזרח, שעה שהוא מבקש לקחתו לניידת, מה שמסתיים לבסוף בנפילתו של האיש לשיחים. ברי כי לא ניתן לקבוע, על סמך צפייה בסרטון – שהוא כאמור חלקי ואף לא נשמע בו המלל המוחלף בין השוטר לאזרח – האם הכוח שהפעיל השוטר היה בלתי סביר בנסיבות. עם זאת, ניתן להיווכח שאכן הופעל כוח שזו הייתה תוצאתו, וכי האזרח עצמו בשום שלב לא פעל באלימות או הפעיל כוח כלפי השוטר. אוסיף, כי עפ"י הפוסט המקורי, פונה האזרח לאחר מכן לבית החולים".
 
בית המשפט קבע כך: "עמדתי היא, כי אף שהאמירה "שטן של בן אדם" כשלעצמה היא אמירה בוטה, אשר עלולה להשפיל אדם ולבזותו בעיני הבריות - הרי שבחינת הפרסום על רקע הקשרו ומאפייניו כתגובה ברשת הפייסבוק, ובהתחשב בתכליתו של חוק איסור לשון הרע ובאיזון החוקתי המתחייב בנסיבות העניין, מובילה למסקנה כי אין מדובר בפרסום אשר יש להטיל אחריות בלשון הרע בגינו.
 
בית המשפט נימק זאת בכך שמדובר בתגובה "דלת מלל, אשר עיקרה בהדהוד והעצמה של הפוסט המקורי, שמתח בעצמו ביקורת על התנהלות המשטרה". בית המשפט הוסיף, כי נושא הפוסט והתגובה – ביקורת ציבורית על אלימות משטרתית בכלל, ואלימות משטרתית באכיפת ההגבלות שהוטלו בתקופת הקורונה בפרט – הוא נושא בעל חשיבות ציבורית משמעותית. "לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי זהו נושא שראוי וחשוב לעורר ולעודד לגביו שיח חופשי ומוגן ככל הניתן ממגבלות וחסמים. הבמה הטבעית והנגישה ביותר לניהולו של שיח חשוב זה היא ברשתות החברתיות, אשר בהן לכל אחד מן המשתתפים – לרבות אלו המשתייכים לשולי החברה, הרואים עצמם לא אחת (בצדק או שלא בצדק) קורבנות לאותה התנהלות שכלפיה מופנית הביקורת, ואשר עד לפני שנים לא רבות קולם כמעט ולא נשמע – האפשרות והזכות להביע את דעתו. הדינמיקה במסגרתה מועלה לרשת סרטון המהווה בסיס לדיון, אליו מגיבים המשתתפים בהיזון חוזר – היא טבעית ובאופן כללי אף מבורכת. אין ספק, כי הטלת אחריות בלשון הרע בגין התבטאויות המובאות בתגובות בשיח מעין זה עלולה להרתיע רבים מן המשתתפים בשיח ולפגוע בו אנושות".
 
בית המשפט לא התעלם מכך שלכנות אדם "שטן של בן אדם" הוא כינוי מכפיש וקשה אלא ש"בבחינה אובייקטיבית של תוכן הפרסום, בהתחשב בטיבו ובהקשרו (תגובה לקונית הטובעת ב"ים" של תגובות דומות), נראה כי הקורא הסביר יפרשה כהבעת דעה לגיטימית ולא מעבר לכך, וסביר כי לא ייחס לה משקל מיוחד"

בית המשפט הוסיף כי מאפיינים נוספים של נסיבות הפרסום תומכים אף הם במסקנה שבאיזון החוקתי בין הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של התובע ובין חשיבות ההגנה על חופש הביטוי אין מקום במקרה זה להטלת אחריות בלשון הרע בגין הפרסום: "אם עמדתי קודם על חשיבות ההגנה על חופש הביטוי בהתחשב בנושא השיח, משתתפיו והפלטפורמה בה הוא מתבצע, הרי שגם בצד השני של המשוואה, של עוצמת הפגיעה בשמו הטוב של התובע, נראה כי נוטה הכף לטובת הכלת הביטויים (אף הקשים שבהם) והגנה על חופש הביטוי. זאת, בין השאר, בהתחשב במאפייניה של תגובה ברשת, עליהם עמדה ההלכה הפסוקה אשר קראה ליישם בזהירות את דיני לשון הרע על סוג זה של פרסומים, ובהם – ריבוי התגובות, באופן הגורם לכך שהתגובה הנדונה "נבלעת בהמון", המשקל המועט הניתן להתבטאות כפועל יוצא של הפלטפורמה, הנגישות של הנפגע עצמו ושוחרי טובתו לאתר והיכולת להגיב בזמן ובמקום בו מתנהל השיח – מאפיינים אשר באים לידי ביטוי ביתר שאת בענייננו, בהתחשב בריבוי התגובות (כ – 700 תגובות), ובעובדה שהתגובה הנדונה אינה ייחודית ואינה שונה או בולטת ביחס ליתר התגובות (אשר חלקן חריפות יותר וחלקן חריפות פחות).
 
בית המשפט פסק, כי העובדה שהתובע לא נזכר בשמו, ושעיקר הביקורת אינה מופנית כלפיו באופן אישי, אלא כלפי אלימות משטרתית באשר היא, "מעמעמת את עוצמת הפגיעה בשמו הטוב, ומובילה למסקנה שבאיזון בין שתי הזכויות החוקתיות שעל הכף, בנסיבות נוטה הכף למסקנה כי ידו של חופש הביטוי על העליונה".
בית המשפט סיים את פסק דינו ב"הערת אזהרה": "יודגש, כי מסקנתי, כי אין מדובר בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק, או כי הפרסום חוסה תחת הגנת החוק, נכונה לעניינו של תיק זה ולאיזון החוקתי המתחייב בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי בנסיבותיו, בהתחשב בתוכן התגובה ובמכלול נסיבות העניין המפורטות לעיל. ברי, כי בשום אופן אין לפרש את הדברים כהיתר להשתלחות בשוטרי משטרת ישראל – אשר אין צריך לומר כי ככלל, עושים רובם ככולם את עבודתם נאמנה לרווחת הציבור ובטחונו. אף אין משמעות הדבר, כי ככלל יהיו תגובות משתלחות כאלו מוגנות מפני הטלת אחריות בלשון הרע, אלא שכל מקרה יש לבחון בהתאם לנסיבותיו". 
מעבר לכך שבית המשפט קבע כי אין המדובר בלשון הרע, הוא הוסיף וקבע כי התגובית מהווה הבעת דעה המוגנת בגדרי חוק איסור לשון הרע, דחה את התביעה וחייב את השוטר בסך של 5,000 ש"ח הוצאות משפט. 





הלקוח תמיד צודק 
בימ"ש קבע: ביקורת צרכנית אינה לשון הרע

תיק אזרחי (טב') 4156-11-16‏ דרור נ' רוז (פסק דין מיום 5.9.2021)

עובדות המקרה: הצדדים התקשרו בהסכם לביצוע והתקנה של ארונות אמבטיה. הנתבעים לא היו שבעי רצון מעבודות הנגרות שביצעו התובעים ופרסמו חוות דעת שלילית בעמוד הפייסבוק של התובעים ובאתר זאפ.
בפרסום בפייסבוק נכתב: 

"אורלי וצחי בעלי הנגרייה- לכאורה – אנשים טובים, מקצועיים ואמינים. כך נראה על פניו! טעינו והסכמנו לשלם בעבור ההזמנה טרם ביצועה המלא, אכלנו אותה בגדול !!!
בדיעבד ובצער רב, לאחר שעשו עבורנו עבודה גדולה שכללה 13 ארונות אמבטיה ומשטחים, אנו רואים שחובתנו היא לשתף גם באכזבות. בשורה התחתונה טענתנו המרכזית כנגדם היא שהם לא יודעים לקחת אחריות על טעויות גסות שעשו! טעויות שנבעו מבדיקה לא מלאה ולא מדויקת של התוכניות, ממדידות כושלות, דרך רמת הביצוע ועד למקום בו סרבו להכיר באחריותם לטעויות, שלא לדבר על תיקונן. בסופו של התהליך חלק מהארונות הותקנו עקום והותאמו לתנאי השטח בצורה חובבנית, צבע הדלתות נפגם בתהליך ההתקנה, משטח העץ שיצרו החלה להתקלף אחרי כחצי שנה והדבר המקומם ביותר הוא שמצאו תירוץ מבזה על כל טענה שהופנתה כלפי עבודתם, לא לקחו אחריות מינימלית וסירבו לתקן או לפצות בעבור טעויות אלה.
משנתם של אורלי וצחי היא : הלקוח תמיד אשם !אנחנו תמיד צודקים.
אנחנו נפלנו !!!! ואתכם אנחנו מזהירים!!!

הפרסום באתר זאפ היה זהה בעיקרו ופורסם באותו יום. 

לטענת התובעים, מדובר בפרסומים שקריים, אשר מייחסים להם תכונות שליליות, הפוגעות בהם באופן אישי, בכבודם ובאמינותם. הפרסומים אף פוגעים קשה במקצועיותם ובפרנסתם. הפרסומים יוחסו הן לתובעים הן כאנשים והן כנותני שירות בעסק, וכוונו כדי לפגוע במשלח ידם של התובעים ובפרנסתם.

בית המשפט פסק: 
בית המשפט דחה את התביעה משלוש סיבות: הפרסום הוא ביקורת צרכנית ולכן אינו מהווה לשון הרע; הפרסום נחשב להבעת דעה מוגנת; הפרסום אמת ויש בו עניין לציבור. 

ראשית קבע בית המשפט, כי אין מחלוקת בדבר הפרסום, שכן נקבע בבית המשפט העליון שפעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק איסור לשון הרע,, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע. 

ואולם כאשר בית המשפט בחן את הביקורת הוא קבע כך: "אין בהם מידה רבה של חומרה. האדם הסביר הקורא את האמור בהקשר הדברים של חוויית השרות שהנתבעים קיבלו בנגריה ובשים לב למקום בו פורסמו דברים -דף הפייסבוק העסקי של התובעים המזמין את לקוחותיהם, לפרסם רשמיהם מהשירות שקיבלו וכן באתר זאפ בו נכתבות ביקורות על אנשי מקצוע, מבין כי מדובר בביקורת לגיטימית, של לקוח ספציפי אשר לא היה מרוצה מהשירות שקיבל. על בעל מקצוע המזמין את קהל לקוחותיו לפרסם ביקורת על השירות שקיבלו בעסקו, עליו לצפות כי לקוחותיו ימסרו גם ביקורת שלילית המבטאת חוסר שביעות רצון מהשירות שקיבלו. בנסיבות אלו, וכל עוד הביקורת נמסרת בלשון נקיה וסבירה, אין לראות בה לשון הרע.
הדעה נותנת, שהשמעת ביקורת בכלל וביקורת צרכנית בפרט הוא כלי לגיטימי, וראוי שנקודת האיזון בין חופש הביטוי לזכות על שם טוב, איזון שהחוק בא להגן עליו, תהיה בהטיה לטובת חופש הביטוי ואין לאפשר לעשות שימוש בתביעה על פי החוק כאמצעי להרתעה לא לגיטימית מפני השמעת בקורת כנה, אמיתית, לא משתלחת ובתום לב.

במכלול הדברים, אני סבורה כי יש לקבוע כי הביטויים בהם השתמשו הנתבעים והפלטפורמה בה פרסמו את הדברים, אינם מצדיקים העדפת זכותם של התובעים לשם טוב על פני חופש הביטוי של הנתבעים, ומסקנתי היא, שאין לראות בפרסומים לעיל כפרסומים הנופלים בגדרי לשון הרע. בביקורת שפרסמו, עשו הנתבעים שימוש בביטויים המכוונים לרמת המקצועיות של התובעים בפן המקצועי ובפן השירות, ביטויים לגיטימיים אשר הקורא הסביר יפרשם כעמדתו של הלקוח, וחוויה האישית של הנתבעים בהתקשרות עם התובעים, הא ותו לא! הנתבעים כותבים שהם "אכלו אותה" שהם התאכזבו ומשתפים בחוויית העבודה מולם, הם משתפים בכך שהתובעים לא לקחו אחריות על טעויות שנעשו וכי רמת הביצוע לא תאמה את התוכניות והייתה חובבנית.
 
סבורה אני כי מדובר בשפה נקייה ולא משתלחת. אין המדובר בביטויים חמורים עולבים או משפילים, אלא בביטויים אשר מקובל לעשות בהם שימוש לצורך הבעת ביקורת לגיטימית סובייקטיבית של לקוח כלפי נותן שירות, ולא מצאתי כי מדובר בהתנסחות בוטה. וגם אם מובנת תחושת הפגיעה שהתובעים חשו למקרא הדברים, סבורני שמדובר בביקורת צרכנית על נותן שירותים ובאמירות שתוכנן אינו ברף החומרה המצדיק לראות בהם לשון הרע, כמשמעותו בחוק".

בהמשך, ומעבר לצורך משום שדי בהגנת ביקורת צרכנית כדי לדחות את התביעה, דן בית המשפט גם בהגנת "הבעת דעה" וקבע כי היא מתקיימת. נקבע כי מדובר בהתרשמות סובייקטיבית וככזו כך היא נקראת על-ידי הקורא הסביר. 
בנוסף נקבע, כי הפרסום נהנה מהגנת "אמת הפרסום" שבחוק. זאת לאחר שחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט מצא ליקויים רבים בעבודת הנגרות (זאת במסגרת תביעה נגדית שהוגשה על-ידי הנתבעים).




הורים החביאו מכשיר הקלטה בגן, הסייעת תבעה – והפסידה

תיק אזרחי (חיפה) 12858-06-17‏ ‏ עמר נ' דמרי (פסק-דין מיום 26.8.2021)

עובדות המקרה: סייעת בגן ילדים הגישה תביעה על סך 100,000 ₪ נגד הורים לילד בן 3 לאחר שהטמינו בחפציו מכשיר הקלטה, הקליטו את המתרחש בגן ולאחר מכן השתמשו בהקלטה בקרב ההורים והגישו תלונה במשטרה. ההורים עשו זאת לאחר שהגיעו אליהם עדויות על כך שצוות הגן מתנהג באלימות ותוקפנות כלפי הילדים. 

חקירת המשטרה נסגרה מחוסר ראיות ולפיכך החליטה הסייעת להגיש את התביעה נגד ההורים בטענה כי הם ביצעו האזנת סתר ובכך פגעו בפרטיותה. 


בית המשפט פסק: סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". 
סעיף 2 לחוק מונה רשימה של מקרים המהווים פגיעה בפרטיות. כך, בסעיף 2.2 נקבע כי האזנה האסורה על פי החוק, דהיינו האזנת סתר, מהווה פגיעה בפרטיות. האזנת סתר מוגדרת על פי חוק האזנת סתר כ"האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה". 

המונח "בעל שיחה" מוגדר באותו סעיף, בין היתר, כאחד מאלה: "המדבר או מי שהשיחה מיועדת אליו". 
בית המשפט קבע כי השאלה שבפניו היא האם הקטין בן השלוש הוא בבחינת "המדבר או מי שהשיחה מיועדת אליו", ובהתאם לכך הוא בעל השיחה. כדי להשיב לשאלה זו, ציטט בית המשפט מתוך פסק דין אחר, שם נקבע כך: 

"כדי שאדם ייחשב כנוטל חלק בשיחה אין הוא חייב להיות הדובר, היינו אינו חייב להיות משתתף פעיל בשיחה. הוא נחשב לבעל שיחה עם אחר, המכוון אליו את דבריו במישרין פנים אל פנים, או בדרך תקשורת אחרת, גם אם הוא עצמו בגדר מאזין בלבד לדבריו של האחר"

על סמך כלל זה, בחן בית המשפט את ההקלטות ומצא כי צוות הגן, ובכלל זה הסייעת התובעת, פנתה מספר רב של פעמים לקטין בשמו. מכאן, ש"יש לראות בקטין לא רק כמי שהשיחה מיועדת אליו, אלא גם כן כמדבר, ובהתאם לכך בהחלט יש לראות בו כ"בעל שיחה", ולפיכך אין המדובר בהאזנת סתר. 

בית המשפט קבע כי במקרה אחר, בו הורים הטמינו מכשיר הקלטה בפעוטון שנוהל בביתה של הגננת, נמצא כי מדובר בהאזנת סתר. בית המשפט הסביר כי המקרה שונה בכך שמדובר בבית פרטי והוקלטו גם שיחות פרטיות של בני הבית, ובנוסף, המטפלת השמיעה כינויים מעליבים והיתה אלימה כלפי קטין אחר, ולא הקטין שבתיקו הוטמן מכשיר ההקלטה, ומכאן שלא התקיים התנאי לפיו השיחה היתה מיועדת אליו. 

בית המשפט הוסיף כי גם אם היה נקבע כי מדובר בהאזנת סתר, לא ניתן היה לחייב את ההורים בפגיעה בפרטיות. זאת משום שבחוק הגנת הפרטיות קיימת הגנה לפיה הפגיעה בפרטיות נעשתה "בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית או חברתית או מקצועית לעשותה". בית המשפט פסק כי "במקרה דנן, נחה דעתי כי הנתבעים פעלו בתום לב כאשר בחרו לברר באמצעות ההקלטה חשדות שעלו בליבם לעניין היחס לו זוכה בנם הקטין מצד צוות גן הילדים, והתובעת בכללם. ודוק, האזנה לקלטת מעלה כי צוות הגן פנה לילדים בצעקות, אמירות צורמות ובוטות שאינן הולמות את גילם הרך והמסגרת בה הם מצויים".

כאמור, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את הסייעת בתשלום של 14,040 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.




פיצויים מופחתים בלשון הרע בשל מצב נפשי קשה של המפרסמת

תיק אזרחי (הרצ') 39291-06-18 תירם נ' כהן (פסק דין מיום 3.8.2021) 

עובדות המקרה: קצין משטרה הגיש תביעת לשון הרע על סך 350,000 ש"ח כנגד אשת שוטר לשעבר, שפרסמה נגדו ארבעה פרסומים דיבתיים. הפרסומים - 3 בפייסבוק ופרסום נוסף בקבוצת ווטס-אפ, פורסמו בעקבות עימות בין בעלה ובנה לבין שוטרים. בפרסומים כינתה האישה את קצין המשטרה מושחת, עבריין ואף טענה כי "שוטרות עברו דרכו במיטתו" וכי הוא אלים. 
בכתב ההגנה טענה האישה כי פרסמה את הפרסומים כאשר היתה במצב נפשי קשה, ללא שליטה על מצבה. 
לפני שהחלה ישיבת ההוכחות בתיק, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המפרסמת תיקח אחריות על הפרסומים, ותיוותר השאלה בדבר גובה הפיצויים. 

בית המשפט פסק: למרות חומרת הפרסומים, הפיצויים הראויים הינם "ברף המתון".

בית המשפט קבע כי למרות שלא הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית, הוצגו בפניו מסמכים המעידים כי בתקופת הפרסום (2018) היא אושפזה פעמיים במחלקה פסיכיאטרית ואף הוכרה לתקופה מסוימת כבעלת נכות עקב מצבה הנפשי. בית המשפט הוסיף כי הוא עצמו התרשם מהנתבעת כמי ש"אינה מגיבה לעניין לשאלות בית המשפט בעת הדיון שהתקיים מחוץ לפרוטוקול ולכאורה אינה מצויה בקו הבריאות הנפשי... ניתן להבחין בנקל כי הנתבעת דיברה באופן בלתי קוהרנטי וחסר אחיזה במציאות כהווייתה ... מסקנה דומה ניתן להסיק מניסוח הפרסומים, השגיאות הרבות בהגהה ועברית והנוסח המבולבל של הפרסום".
בית המשפט הוסיף כי גם קצין המשטרה התובע סבר בזמן אמת כי הנתבעת אינה בריאה נפשית, וזאת על סמך תגובה שלו לפרסומיה. 
יחד עם זאת, כלל ידוע הוא כי הגנת אי השפיות הקיימת במשפט הפלילי, אינה עומדת לנתבע בהליך אזרחי-נזיקי. לפיכך, בית המשפט קבע כי " מצבה הנפשי של הנתבעת אינו פוטר אותה מחבות במשפט האזרחי ובפרט בעוולת לשון הרע, אולם יש להביא בחשבון את מצבה הנפשי בעת שקלול הטעמים לצורך פסיקת הפיצוי בהליך שלפני".

בית המשפט קבע עוד, כי רמת האמינות המוענקת לפרסומים בפייסבוק ובווטס-אפ אינה כפרסום באמצעי תקשורת מסורתי. מצד שני "זירת הפרסום ברשת החברתית עשויה לעיתים להוות כר פורה לשמועות וחצאי אמיתות דבר העשוי להביא לפגיעה משמעותית בשמו הטוב של מושא הפרסום, לעיתים אף יותר מפרסום שלילי באמצעי התקשורת המסורתיים". 

בפסק הדין נקבע כי הנתבעת פרסמה את הפרסומים בכוונה לפגוע משום שמדובר בפרסומים חמורים ובהתנהגות זדונית. 

יחד עם זאת, נקבע כי לפחות חלק מנמעני הפרסום לא ייחסו להם אמינות. זאת, בין השאר, משום הפרסומים כללו קללות וגידופים ובשל כך "רמת האמינות שמעניק קורא סביר לתוכן האשמות בפרסומים הינה נמוכה". 
וכך נפסק: "בענייננו, הנתבעת האשימה במסגרת הפרסומים את התובע בהתנהגות עבריינית, מושחתת ושאינה מוסרית מינית ללא כל הסבר להאשמות ובאופן כוללני, כאשר לתיאור נוספו קללות וגידופים. ככל והנתבעת הייתה מציינת תוכן ענייני בלבד עם הסבר הגיוני ונימוקים להאשמות, היה מעריך הקורא הסביר כי מדובר בטענות הטעונות בדיקה, שכן לכאורה מדובר בתוכן ענייני ביחס לפעולות המיוחסות לתובע. אולם, כאשר הנתבעת בחרה לגדף ולקלל את התובע בקללות סתם וכאשר אין כל נימוק או הסבר להאשמות, הקורא הסביר יכול להעריך כי מדובר בתוכן האשמות שאינו ענייני ודינו כדין קללה ולא בהאשמה רצינית. כך גם ניתן ללמוד, בין היתר, מהשפה הנמוכה בה בחרה הנתבעת להתבטא כלפי התובע מושא הפרסומים".

בית המשפט פסק פיצויים נמוכים יחסית בסך 23,000 ₪.



נדחתה על הסף תביעת דיבה על סך 5 מליון ₪ 
בית המשפט: מדובר בתביעת השתקה

תיק אזרחי (בת-ים) 5223-11-17 גילי עזריה נ' יוסי ניסן (פסק דין מיום 27.7.2021)


עובדות המקרה:   חברה קבלנית הגישה תביעת לשון הרע כנגד חבר מועצה בסכום דמיוני של 5 מליון ₪. (בהמשך, הפחיתה החברה את סכום התביעה ל 2 מליון ₪). לטענת החברה ובעליה, יואל וגילי עזריה, חבר המועצה המקומית להבים, יוסי ניסן (שכיום מכהן כראש המועצה) פרסם פוסט בפייסבוק של היישוב פוסט, ובו כתב, בין השאר כך:


תושבים יקרים

בהמשך לפועלי בשיתוף הציבור ובשקיפות ברצוני להביא לידיעתכם כי ממידע שהגיע אלי לאחרונה (שוב ראש המועצה מר אלי לוי לא שיתף את נבחרי הציבור) שחב' אורון אחזקה והשקעות בע"מ, שהינה חברת בת בבעלות גילי ויואל עזריה תושבי להבים וחבריו הקרובים של ראש המועצה, הינה החברה המבצעת בימים אלו פרוייקט של הקמת בריכת מי קולחין עבור מועצה מקומית להבים בהיקף של כשלושה מיליון ₪! להזכירכם זו החברה שגם מבצעת את העבודות עבור הקמת הדיור המוגן בישוב. מדובר בחברה בה מועסק בנו של ראש המועצה מר אלי לוי. הדבר לא הובא לידיעת חברי המועצה ובוודאי שלא נמסר על ידי ראש המועצה כי קיים חשש לניגוד עניינים בהתאם להוראות הדין


בית המשפט פסק:   בישיבה הראשונה שהתקיימה בתיק קבע בית המשפט כך: " התרשמותי הלכאורית הינה כי בפוסט אין כל לשון הרע, זאת ועוד התרשמתי כי תביעתם של משפחת עזריה נחזית כתביעת השתקה. לאור האמור לעיל, ומאחר והנתבעים טענו בכתב ההגנה כי יש לסלק את התביעה על הסף משום היותה תביעת השתקה, אני מורה כי הצדדים בתיק 5223-11-17 יגישו את סיכומיהם בשאלה האם יש מקום לסלק את התביעה על הסף עקב היותה תביעת השתקה ".


לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם, קבע בית המשפט בפסק הדין כי מדובר בתביעת השתקה וחייב את החברה הקבלנית לשלם לנתבע סך של 100,000 ₪ הוצאות משפט. 

לציין, כי זו הפעם השנייה בישראל שתביעת דיבה נמחקת על הסף בנימוק כי מדובר בתביעת השתקה. 


בית המשפט ציין כי לטעמו כלל אין לשון הרע בפרסום: " למקרא הפוסט שפרסם הנתבע, אינני סבור כי יש בו משום לשון הרע על התובעים, בפוסט מלין הנתבע שהינו חבר מועצה נגד ראש המועצה, מר לוי, על כי לא שיתף את נבחרי הציבור בכך שהתובעים מבצעים עבור המועצה עבודות בהיקף ניכר, תוך ציון כי קיים חשש לניגוד עניינים עקב העובדה לפיה מדובר בחברה בה מועסק בנו של ראש המועצה. הנתבע מבקש לדעת בפוסט מדוע לא דיווח ראש המועצה על ניגוד העניינים, וכן האם התנהל מכרז כדין. להבנתי אין בפוסט דבר וחצי דבר מהדברים החמורים שמנסים התובעים ללמוד ממנו, בצורה קיצונית ומרחיקת לכת בניסיון להאדיר ולהעצים את "לשון הרע", ללא יסוד במציאות, להבנתי לא ניתן ללמוד מהפוסט כי הנתבע מייחס לנתבעים מעורבות ושחיתות או חלילה נטילת חלק במעשים פליליים ובלתי חוקיים ".

בית המשפט הוסיף כי גם אם טעה ואכן מדובר בלשון הרע, הרי שמאפייניה של התביעה כתביעת השתקה גוברים על היות הפרסום לשון הרע ומכריעים את הכף לעבר מחיקת התביעה על הסף. 

בית המשפט ציין כי התביעה עונה על כל הפרמטרים והמאפיינים של תביעת השתקה כפי שנקבעו בפסיקה:


1. התביעה עלולה ליצור אפקט מצנן ומרתיע: "לא יכול להיות ספק כי הגשת תביעה בסכום של 5 מיליון ₪ שהועמדה על 2 מיליון ₪ יש בה כדי להרתיע ולהטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע שהינו איש ציבור, או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי, וזאת עקב החשש כי המשאבים החומריים והנפשיים הנדרשים למי שמתגונן מפני "תביעה משתיקה" ישכנעו רבים שלא 'להתעסק' עם התובע או עם גורמים אחרים חזקים כמותו".


2. פערי כוחות בין הצדדים: המדובר בחברות שהיקף פעילותן השנתית נאמדות במליוני שקלים בשנה. התיאור של התובעים בכתב התביעה מלמד כי מדובר בגופים חזקים ועתירי ממון בעלי כח כלכלי איתן. 

מאידך הנתבע מתואר ע"י התובעים כחבר מועצת להבים, כאשר לדברי הנתבע הוא עובד שכר ברשות ממשלתית. בית המשפט פסק כי פערי הכוחות הכלכליים בין הצדדים אינם מוטלים בספק והם ניכרים ומשמעותיים. 


3. סכום תביעה מופרך: מאפיין נוסף ב"תביעות משתיקות" הוא סכום תביעה מופרך, במקרה זה, הוגשה בתחילה התביעה לבית המשפט המחוזי ע"ס של 5 מיליון ₪, "סכום שלא נתקלתי בכמותו בתביעות לשון הרע במקומותינו, גם במקרים בהם נטען ביחס ללשון הרע חמורה בהרבה מזו הנטענת בהפרזה ניכרת לפני", כדברי השופט שהוסיף: "גם סכום התביעה המתוקן, 2 מיליון ₪, גם הוא הינו סכום בלתי סביר בעליל החורג באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה".


4. טענות תביעה בעלות סיכוי קלוש להתקבל : בעניין זה בית המשפט קבע, כאמור לעיל, כי כלל אין המדובר בלשון הרע המופנה כלפי התובעים אלא ביקורת שהופנתה כלפי ראש המועצה והעובדה כי בנו עובד אצל התובעים. 





עורכת דין תשלם פיצויים לעורך דין שהשמיצה בפייסבוק

תיק אזרחי (חיפה) 26046-04-19 פייטלוביץ נ' שוובר (פסק דין מיום 19.7.2021)

עובדות המקרה: עורך ועורכת דין ייצגו בני זוג בסכסוך בבית משפט לענייני משפחה. ימים אחדים לפני הדיון בתיק ילדה עורכת הדין וביקשה מעורך הדין הסכמה לדחיית הדיון. עורך הדין, בשם הלקוח שלו, סירב לבקשה. בתגובה, פרסמה עורכת הדין בפרופיל הפייסבוק שלה כך: 

"... אני מוצאת את עצמי נלחמת במלחמות חשוכות נגד גברים ששכחו מי ילדה אותם, את ילדיהם, מי חינכה אותם וגידלה אותם. הם גם שכחו שחוקי האתיקה חייבים לאשר בקשות הקשורות באבל, במילואים ובלידה. עורכי הדין ניר פייטלוביץ ופ' החליטו כי הם עצמם חשובים יותר ממני, מבתי, מהחוקים, מהמערכת... לא האמנתי שאאלץ להתמודד עם מכשול בדמות שוביניזם גמור".

בית המשפט פסק: בית המשפט קבע כי מדובר בלשון הרע: "לדעתי, בנסיבות הרלוונטיות להליך זה, קשה לחלוק כי הפוסט מתאר את התובע כמי שנוהג בשוביניזם, ומזלזל בנשים, הוא תיאור פוגעני, וזאת במיוחד כלפי מי שמקצועו ועיסוקו הוא ניהול הליכים משפטיים וייצוג בסכסוכים בין בני משפחה. אף הנתבעת אישרה בעדותה בבית המשפט כי קריאת פוסט מסוג זה "בוודאי שהיה" משפיע עליה, וצריך ככל הנראה להשפיע על כל אישה שהיא, בבואה לשקול אם לפנות לקבלת שירותיו של התובע". 

בית המשפט הוסיף כי העובדה שמדובר בלשון הרע מתחזקת לנוכח התגובות לפוסט: "הפוסט אף זכה לתגובות בסגנון "באמת חארות" "אנשים רעים" "נבלות" "אטומים חסרי רגישות" וכדומה. אין ספק שביטויים אלה יש בהם כדי לבזות ולהשפיל כל אדם, בלא קשר לעיסוקו, והנתבעת עצמה התייחסה לדברים אלה כשהיא מגלה לא רק כי היא מודעת להן היטב אלא אף מסכימה איתן:
"אלה תגובות מאוד מתאימות לטירוף שהאיש הזה העביר אותי והתגובות הולמות למה שכתבתי. אני לא משתמשת במילים האלה כמו 'חארות' אבל אני יכולה להבין למה אדם שקרא את הפוסט שלי כתב את זה"
דומה כי דבריה אלה של הנתבעת מדברים בעד עצמם ויש בהם קבלה כי הדברים שכתבה פוגעים ומבזים את התובע ומעודדים את הקוראים אותם להגיב בביטויים בוטים".

בית המשפט קבע כי "חופש הביטוי אינו מושג ערטילאי נטול גבולות. נאורות חופש הביטוי אינו מרשם לפגיעה קשה בשמו הטוב של האדם וכאשר ערכים אלה מתנגשים, יש לאזן ביניהם".

במהלך המשפט עורכת הדין לא חזרה בה מהדברים ולא הסירה את הפוסט: "עפ"י גרסת הנתבעת הפרסום משקף את הדברים כפי שאירעו והיא עומדת מאחוריו ללא כל הסתייגות. כל מטרתה הייתה לשתף את חבריה בכאב ותסכול שחוותה מהתובע, חברה למקצוע, שסירב להתחשב במצבה ובחר לנהוג כלפיה בדרך מבזה ומשפילה, עת גרר אותה בעל כורחה לדיון בתקופה שנועדה על פי חוק להוות חופשת לידה, וגרם להשאיר תינוקת בת יומה. "הפוסט שלי היה כנגד התובע כבן אדם , שאני כאימא ביקשתי ממנו ארכה חברית, אורכה שמחויבת ממנו גם על פי דין, והוא החליט שלא, והוא אכן סירב לדחיית הדיון".

בית המשפט קבע כי אין המדובר בפרסום אמת שכן מקריאת הפוסט עולה כי סירובו של עורך הדין גרם לכך שהדיון התקיים במועדו ואולם לא כך היה: "לא מצאתי כי המציאות העובדתית והטענות העובדתיות שמעלה הנתבעת בפוסט חופפות. כפי שהתברר, ואין על כך מחלוקת, לאחר סירובו של התובע לדחיית הדיון, הבקשה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה והוא זה שהכריע בעניין וקבע מועד לדיון עפ"י ראות עיניו. הנתבעת לא מציינת עובדות אלה בפוסט, לא מסבירה כי בקשתה ועמדת התובע הובאו להכרעת בית המשפט, אלא מציירת את התובע כמי שחייב אותה לפעול בניגוד לזכויותיה. לדעתי, מדובר בעובדה מהותית, אשר עקב השמטתה לא יכולה הנתבעת לטעון ל"אמת דיברתי" וכאשר היסוד הדיוק העובדתי לא מתקיים".  

בית המשפט פסק פיצוי בסך 13,000 ₪ לעורך הדין. 


החלטה תקדימית: הגשת תלונה במשטרה אינה עילה לתביעת דיבה

תיק אזרחי (תל אביב) 68449-12-20 יונייב נ' כהן (פסק דין מיום 15.7.2021)

עובדות המקרה: התובעים, אח ואחות, נקלעו לסכסוך עם שכניהם, אם ובנה. לטענת התובעים, האם הגישה נגד האח תלונת שווא במשטרה בטענה כי גרם נזק לרכוש המשותף. 

בית המשפט פסק: בית המשפט דחה את התביעה על הסף וקבע כי כאשר מוגשת תלונה למשטרה בתום לב, אין עילה לתביעת לשון הרע. 

המדובר בהחלטה תקדימית, שכן זו הפעם הראשונה הידועה בה בית משפט דוחה תביעת לשון הרע העוסקת בהגשת תלונה במשטרה, מבלי לשמוע את המשפט – עדויות הצדדים וראיותיהם – אלא רק על סמך כתבי הטענות (כתב התביעה וכתב ההגנה). 

נסביר: על הגשת תלונה במשטרה חלה הגנה רחבה מאוד בחוק איסור לשון הרע. נקבע בחוק, כי כאשר אדם מגיש תלונה למשטרה בתום לב, הוא יהיה מוגן מפני תביעת לשון הרע. 

ואכן, בתיקי לשון הרע רבים, תביעות המוגשות על תלונות במשטרה נדחות. 

יחד עם זאת, במקרים בהם מוכח כי התלונה הוגשה שלא בתום לב, מגיש התלונה עשוי לשלם פיצויים. ומהו אותו חוסר תום-לב? למשל, כאשר מוכח שהמתלונן שיקר; כאשר המתלונן מפריז ומגזים בתלונתו; כאשר המתלונן מגיש תלונות סדרתי, וכך הלאה. 

בפסק דין זה, קבע השופט כי מקריאת כתב התביעה עצמו, המפרט את תלונת האם במשטרה, עולה כי היא הוגשה בתום לב, ומשכך אין טעם לקיים את ההליך ויש לדחות את התביעה על הסף: 

"אינך נדרש לקריאה מדוקדקת יתר-על-המידה להבין כי, אפילו לגרסתם של התובעים, עסקה תלונתה של נתבעת 2, כל כולה, בטענתה לנזק שגרם התובע לרכושה-היא – למזגן, לתאורה, לקו-החשמל ולתיבת-הדואר של הנתבעת. התלונה לא הייתה סתמית וכללית, אף לא חסרה, ואין אפוא שום יסוד לטענה כי היא הוגשה שלא בתום-לב. יתרה מזאת, המרכיב של תום-לב בהגשתה של תלונה למשטרה איננו מחייב, בשום פנים, כי המתלונן יוכל להוכיח את תלונתו. גם תלונה, שאין בה ממש אך המתלונן סבור כי היא דבר-אמת, תחסה תחת הגנתו של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. יתרה מכך, אפילו הגשתה של תלונה, הנחזית למתלונן נכונה אך המניע המרכזי לה איננו חקירת-המקרה אלא פגיעה בנילון – לא תיחשב נעדרת תום-לב. לבסוף, דבר בכתב-התביעה לא ייחס לנתבעת את הגשתה של התלונה אך מתוך רצון לכוף את ידו של התובע בסכסוך, שנתגלע בין הצדדים.

הרציונל שביסודה של ההגנה שבסעיף 15(8) – פשוט וברור הוא. ככלל מבקש הדין לסלק את החרב המתהפכת של לשון-הרע מעל לראשם של הליכי-תלונה וחקירה. אחרת תוגבל המשטרה, שלא כרצוי, בעבודתה ויקום חשש מהצרת-יתר של צעדיהם של מתלוננים. על כן, הכלל יהא מתן-ההגנה לתלונה, המוגשת למשטרה והחריג יחייב את הטוען לאי-קיומה של ההגנה להראות יסוד להיעדרו של חוסר-תום-לב".


הטיח בעובד כי ביצע גניבה - ויפצה ב 12,000 ₪ 

תיק אזרחי (י-ם) 45285-12-18 עומר שרעבני נ' אלון שמר  (פסק דין מיום 13.7.2021)

עובדות המקרה: עובד בטחון באל-על, המוצב בחו"ל ביחד עם בת-זוגו, העובדת במשרד החוץ, נדרש לעניין הטבת שכר שקיבלו והא ובת זוגתו, ובהקשר זה אמר הנתבע, במהלך שיחת טלפון בה נכחו בני הזוג וכן אישה נוספת, כי זוהי גניבה. 
הנתבע התנצל על הפרסום וטען כי מדובר באמירה שנאמרה בלהט הרגע.

בית המשפט פסק: אין המדובר ב'קללה-סתם' שאינה רלוונטית להקשר השיחה ונאמרת כגידוף גרידא, אלא באמירה שהשומע אותה מבין כי מיוחסת לתובע ולבת זוגו נטילת כספים שלא כדין.

אין צורך להכביר מילים על כך שבמסגרת שיחה העוסקת בטענת משרד החוץ שהתובע ובת זוגו קיבלו כפל תשלומים, הביטוי 'גנבתם' הוא בגדר לשון-הרע מובהק, הבא להצביע על השניים כמי שנטלו כספים שלא כדין.

בחינת הפסיקה הענפה בתיקי לשון הרע בגין הביטוי 'גנב' מלמדת שלסוג הפרסום והיקפו יש משקל לא מבוטל בקביעת שיעור הפיצוי.

משקלו של ביטוי בעל-פה קל יותר מפרסום דברים בכתב; אמירה לאוזני אדם אחד או שניים קלה יותר מאמירה מתמשכת באוזני קהל רב; ואין דינה של אמירה לאוזניים 'מקצועיות' היכולות להעריך את משמעות הדברים בעצמן כדין הצגת עובדה מכפישה בפני מי שמקבלים דברים כהווייתם ואינם יכולים לבדוק את הדברים או להפעיל שיקול דעת עצמאי בדבר לשון הרע שנשמע לאוזניהם.

פסיקה של עשרות אלפי שקלים, כפי שמבקש התובע, מאפיינת פרסומי לשון הרע בכתב ובתפוצה מהותית. פסיקת סכומים שהם בגדר זוטי דברים, כפי שטוען הנתבע, מאפיינת מקרי גבול של גידוף או קנטור מצד התובע.

סבורני שבענייננו נהג הנתבע בגסות רוח ושמו הטוב של אדם אינו הפקר. עם זאת, מדובר בשיחה בה השתתפו מלבד התובע, בת זוגו והנתבע רק מנהלת מחלקת השכר של משרד החוץ והשיחה עסקה באותה מחלוקת ממוקדת. מדובר אם כן בפרסום לא ראוי – אך היקפו מצומצם והקשרו נובע מהמחלוקת שהתגלעה בעניין נקודתי.

בית המשפט פסק פיצוי בסך 12,000 ₪.


הגבר הגרוש פרסם ספר על משבר נישואים; 
האישה תבעה – והפסידה

תלה"מ 44330-02-18 ש.ב נגד ד.ב (פסק דין מיום 1.6.2021)

עובדות המקרה: גבר בהליכי גירושים כתב ספר בהשראת סיפור הליך הגירושים האישי שלו, בשמות בדויים. הספר קודם בפייסבוק באמצעות פרופיל אחר שהגבר פתח, בשם בדוי אך עם תמונתו, ושם פורסמו פרקים מהספר וכן תמונות של ילדיו האמיתיים. גרושתו הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעת לשון הרע וכן תביעה בגין פגיעה בפרטיותה. לדבריה, מי שמכיר אותה ואת סיפור גירושיה יידע שמדובר בה. 

בית המשפט פסק: בית המשפט דחה את התביעה. "לא מצאתי בעמוד הספר ובספר תיאור שכולל פרטים מזהים שאדם סביר, גם אם הוא מכיר את הצדדים, יוכל לקשר בין הדמויות הבדיוניות בספר לבין הצדדים כאן. בהעדר זיהוי לא מתקיימת עילת תביעה לא מכוח חוק איסור לשון הרע ולא מכוח חוק הגנת הפרטיות", נקבע.

בית המשפט קבע עוד: "החקירות, ההצלבות והוכחות עליהם הצביעה התובעת כראייה לכך שניתן לקשור בינה לבין הדמות בספר, אינן מסוג הדברים שהיו נעשים על ידי הקורא הסביר וגם קורא סביר המכיר את הצדדים, לא היה עושה כן או מקשר בין הדברים; תמונת הקטינים שהועלתה (והורדה עם הגשת התביעה) הייתה מגבם של הקטינים, שביל גישה לבית אינו פרט מזהה, וצילום בו מופיע ברקע חלק קטן מכלי רכב עליו מדבקה – גם בו אין די. גם צירוף שבבי התמונות הללו – לא יכולים להביא לזיהוי כנטען – להבדיל מניסיון להוכיח, לאחר חקירה וחיפוש כפי שעשתה הנתבעת והחוקר מטעמה.

למעשה, הספר נעדר פרטים אישיים באופן שלעמדת ביהמ"ש מאזן בין הזכות לפרטיות ולשם הטוב לבין חופש היצירה.
גם העובדה כי הנתבע פעל מפרופיל מזויף, מחזקת את טענות הנתבע כי פעל על מנת להסתיר את זהותו ולא לחשוף את זהותו להבדיל מהטענה כי מדובר בפרסום שנועד לפגוע בתובעת ולחשוף זהותה ומבלי שייוודע ברבים, כי הוא הכותב את הספר.

ביהמ"ש היה ער לכך שהגבר החזיק בפרופיל מזויף עם תמונתו, אך קבע כי אין בכך לשנות ממסקנתו. "על מנת לזהות את עודד פלד עם הנתבע, יש להיכנס באופן מכוון לפרופיל ולתור אחר ההצלבות וההתאמות בתמונות - מה שלא יעשה הקורא הסביר – להבדיל מקורא שיודע שהנתבע הוא עודד פלד וחוקר להוכיח זאת (כפי שעשו התובעת ואביה)".

נציין כי במקרה דומה שנדון בבית המשפט העליון, שם גבר פרסם ספר ובו היה גם תיאור של מערכת יחסים שניהל מחוץ לנישואים עם סטודנטית. הסטודנטית הגישה תביעה וניצחה. שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, קבע כי היו בספר די פרטים מזהים שיקשרו בין הדמות הדמיונית לבין הדמות האמיתית, של הסטודנטית התובעת. במקרה זה נפסקו פיצויים בסך 200,000 ₪ (ערעור אזרחי 8954/11 פלוני נ' פלונית) (פסק דין מיום 24.4.2014).

במקרה דומה אחר, נפסקו 80,000 ₪ פיצויים לאלמנת צה"ל לאחר שרופא שטיפל בבעלה הפצוע פרסם ספר ובו פרק שכותרתו היתה שמה ותוכנו היתה דמותה שלה, כולל פרטים מזהים ואישיים (תיק אזרחי (תל אביב) 73944/04 קולט לוגסי נ' ד"ר נפתלי הדס) (פסק דין מיום 25.5.2006)

פניה לאישה בלשון זכר - לשון הרע 

תיק אזרחי (תל אביב) 48936-04-19 איזבל רש נ' שופרסל בע"מ (פסק דין מיום 7.7.2021)

עובדות המקרה: לפני כשלוש שנים נכנסה טרנסג'נדרית לבית המרקחת ניו-פארם בבעלות שופרסל. אחת הרוקחות פנתה אליה בלשון זכר, והטרנסג'נדרית ביקשה ממנה כי תפנה אליה בלשון נקבה, אך הרוקחת המשיכה לפנות אליה כגבר.

כך התנהלה השיחה ביניהן: 

תובעת: למה את מדברת אליי בלשון זכר? אני נראית לך גבר?
רוקחת: מה, אתה בא להתווכח איתי? אני לא מבינה.
תובעת: אני לא הבנתי אותך.
רוקחת: לפי הקול אתה זכר, אני לא יודעת, ככה אני חושבת, לא?"

בעקבות כך עירבה התובעת את מנהל בית המרקחת באירוע, והתלוננה על התנהלות הרוקחת. המנהל הסכים עם התובעת, אך הרוקחת המשיכה לפנות אליה בלשון זכר, כדלקמן:

תובעת: מי המנהל שלה?
מנהל: אני
תובעת: למה היא פונה אליי בלשון זכר?
רוקחת: לא מבינה את השאלה, אם פנית למנהל אז מה, מה אתה רוצה להגיד בזה?
תובעת: לא הבנתי אני רוצה שתכבדי אותי אני טרנס סקסואל
רוקחת: למה אתה חושב שאני לא מכבדת אותְךָ
תובעת: למה את פונה אליי ככה?
מנהל: היא צודקת מה
רוקחת: מה השאלה בכלל לא מבינה מה השאלה
תובעת: מה זה מה השאלה למה את פונה אליי בלשון זכר כשאני פונה כשאני מדברת בלשון נקבה
רוקחת: אז פניתי אליךָ בלשון זכר וטעיתי נו אז מה קרה
תובעת: את ממשיכה עכשיו את לא מתקנת את עצמך את ממשיכה להגיד
רוקחת: ואתה כן מתקן את עצמך

בית המשפט פסק: בית המשפט קבע כי המדובר בלשון הרע. "אני מתרשמת, כי פניותיה החוזרות והשונות של המוכרת לתובעת בלשון זכר באות בגדרה של לשון הרע. התובעת מגדירה עצמה אשה טרנסג'נדרית. 

היא הייתה לבושה בבגדי נשים ודיברה בלשון נקבה. התובעת הדגישה בפני המוכרת את רצונה כי זו תפנה אליה בלשון נקבה, וכי כאשר זו פונה אליה בלשון זכר היא אינה מכבדת אותה, ובלשונה: "אני רוצה שתכבדי אותי אני טרנס סקסואל".

אמירותיה אלה של התובעת לא הותירו מקום לספק בדבר רצונה כי יפנו אליה בלשון נקבה, ובדבר הפגיעה שהיא חוותה בשל התעקשות המוכרת לפנות אליה בלשון זכר".

בית המשפט קבע, כי אם היה מדובר היה בפניה אחת, מתוך טעות או תום לב, לא היה בכך בהכרח לשון הרע. אלא שבמקרה זה התובעת ביקשה, פעם אחר פעם, שיפנו אליה כאשה ואף אמרה כי הפניה אליה בלשון זכר אינה מכבדת אותה, אך הרוקחת לא כיבדה את מבוקשה, המשיכה לפנות אליה בלשון זכר, ואף לעגה לה במרומז.
 
בית המשפט קבע עוד כי התבטאות המייחסת לאדם נטייה מינית השונה מנטייתו האמיתית היא לשון הרע. "ההתעקשות המתמדת והמופגנת של המוכרת להתעלם ממבוקשה של התובעת, חרף הערת המנהל, כמו גם הפגיעה המרומזת בתובעת – כל אלה עולים כדי ביזוי והשפלה, גם בעיני האדם הממוצע, שאינו בהכרח משתייך לקהילת הטרנסג'נדרים. 

על כן בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות וברוח ההלכה הפסוקה ראוי להכיר בהתנהלות המוכרת כלשון הרע אסורה", קבע בית המשפט ופסק פיצוי בסך 25,000 ש"ח.


כתב ביקורת שקרית ב booking.com 
ויפצה ב 30,000 ₪ 

תיק אזרחי (תל-אביב) 7458-07-19 גילי מרקור נ' אריאל מיטרני (פסק דין מיום 5.7.2021)

עובדות המקרה: בעל דירה בתל אביב משכיר אותה לתיירים לשכירות קצרת-טווח באמצעות אתר booking.com. 
במהלך מאי 2019, אירח בעל הדירה תייר ממקסיקו, אשר בסיום השהות בדירה הודה לו בהודעת טקסט וכתב כי האירוח היה מושלם. 

באופן מפתיע, מספר ימים לאחר מכן הופיעה באתר ביקורת שלילית ביותר על הדירה, לכאורה של אותו תייר. הביקורת נכתבה על-ידי בעל דירה אחרת בתל אביב, שכתב כי הפנה תייר לדירה זו, מאחר ודירתו הייתה תפוסה. לדבריו, התייר התלונן תלונות קשות מאוד על שורה ארוכה של ליקויים בדירה. 

בעל הדירה הראשון לא הבין כיצד, מצד אחד, התייר הודה לו אישית ומצד שני התלונן אצל בעל הדירה השנייה. הוא התקשר לתייר וזה אמר לו כי אין לו קשר לביקורת זאת. 

לפיכך, הגיש בעל הדירה תביעת לשון הרע נגד בעל הדירה היריב, שפרסם בשם התייר את הביקורת השלילית. 

לדברי בעל הדירה השנייה, המדובר בטעות. לדבריו, הוא "טעה בכתובת" ופרסם בטעות ביקורת על דירה אחרת באתר של דירת התובע. לדבריו, הוא פנה לאתר booking.com בבקשה לבטל את חוות הדעת ואולם לא נענה. 
 

בית המשפט פסק: בית המשפט קבע כי "אין ספק" שהפרסום עלול לפגוע במשלח ידו ועסקו של התובע ולפיכך מדובר פרסום שהוא לשון הרע. 
לאור כך שהנתבע הודה כי הביקורת נכתבה במקום הלא נכון, לא יכולה היתה להיטען טענה כי מדובר בפרסום אמת והנתבע אכן לא טען זאת. יחד עם זאת, גם פרסומים שאינם אמת עשויים לזכות להגנה, וזאת כאשר הפרסום נעשה בתום לב. 

בית המשפט קבע כי הנתבע לא פעל בתום לב משום שטענתו המרכזית, כאילו "טעה בכתובת", התבררה כלא מדויקת.

בית המשפט קבע כי גם אם יקבל את טענתו של הנתבע כאילו הפרסום נעשה בטעות בעת שנכתב, "הרי שהנתבע לא עשה די, אם בכלל, כדי להסיר את חוות דעתו המהווה לשון הרע אף שידע כי מדובר בלשון הרע... התובע הוכיח כי הנתבע כלל לא פנה לאתר בוקינג בבקשת הסרה לא בדוא"ל ולא בטלפון". 

בית המשפט קבע עוד כי הסרת הביקורת היא פעולה פשוטה של לחיצה על כפתור וכי על הנתבע היה לטפל ביתר רצינות בעניין: "לא כך מתנהל אדם היודע שהפרסום שפרסם מהווה לשון הרע הלכה למעשה", קבע בית המשפט והורה לו לשלם פיצוי בסך 30,000 ש"ח. 

30,000 ₪ פיצוי לאדם שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ של כדין

תא (קריות) 40565-11-15 בולוס ג'מאל נ' עיריית שפרעם (פסק דיון מיום 13.6.2021)

עובדות המקרה: אזרח ישראלי תושב קנדה עוכב בגבול עם ירדן במהלך ביקורו בארץ וזאת בשל כך שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. הצו הוצא על-ידי עיריית שפרעם במסגרת תיק הוצאה לפועל, וזאת בשל טענתה כי קיים חוב ארנונה על נכס בבעלות התובע. אישור מסירה שנשלח על-ידי העירייה לכתובתו של התובע בישראל היה חתום אך התברר כי התובע לא שהה בארץ במועד זה.

בית המשפט פסק: בית המשפט קבע ראשית, כי טענת העירייה לחוב מצדו של התובע אינה נקיה מספקות ואולם גם אם קיימת טענה לחוב, העירייה כשלה והתרשלה בפתיחת תיק ההוצאה לפועל, אשר לא נמסר לתובע ומשכך העמידה אותו במצב מביך במעבר הגבול ופגעה בשמו הטוב: "המשיבה התרשלה כאשר לא הצליבה מידע עם מאגרי מידע רשמיים אחרים (כגון משרד הפנים) או ספר טלפונים, ומשכך לא נקטה "אמצעים סבירים" עובר לפרסום ועובר לנקיטת הצעד הפוגעני של מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ". 

בית המשפט קבע כי "בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב. סבורני כי עיכוב יציאתו של אדם מן הארץ כפי המקרה שלפניי, הינה סנקציה חמורה לא פחות. בעוד הטלת עיקול עשויה להשפיל אדם בעיני גורמים ומוסדות פיננסיים, עיכובו בשדה התעופה או במעבר הגבול, חושפת אותו ומציגה אותו באור שלילי, לא רק בפני גורמי אכיפת החוק (כגון משטרת הגבולות), אלא גם בפני העוברים והשבים, וכן בני אדם הקרובים לו, המתוועדים למצבו, בין אם בזמן אמת ובין אם בדיעבד". 

בית המשפט פסק פיצוי בסך 30,000 ₪ לתובע. 

חנות תבעה לשון הרע על ביקורת בזאפ - והפסידה 

תא (ת"א) 58709-07-19‏ רוקי ספורט שיווק בע"מ נ' גבריאל וקנין (פסק דין מיום 10.6.2021)

עובדות המקרה: הנתבע רכש בריכה מתנפחת מחנות שעוסקת בשיווק ומכירה של מוצרי ספורט, כושר ופנאי. מספר ימים לאחר הרכישה הודיע לו נציג החנות כי המוצר אינו קיים במלאי ושאל את הוא מעדיף להמתין. הנתבע השיב בחיוב. למרות זאת המשלוח התעכב ובסופו של יום נמסר לנתבע לאחר חודש. 
כשלושה חודשים לאחר שקיבל את הבריכה שהזמין, פרסם הנתבע באתר "זאפ": 

"הזמנתי ב 26.3.19, לאחר מס' ימים התקשרו להודיע שיש במלאי רק בריכה אחת, פגומה, ולכן יתכן עיכוב, בסופו של דבר קיבלתי את הבריכה למעלה מחודש לאחר מכן. בפועל שלחו בריכה פגומה (אולי אותה אחת), עם חורים קרעים ופאצ'ים. לא להתקרב, יש מספיק חנויות בזאפ"

בעקבות הפרסום פנה מנהל התובעת לנתבע ודרש ממנו להסיר את הפרסום, ואם לא יעשה כן תוגש נגדו תביעה. בעקבות כך הנתבע פרסם בפרופיל הפייסבוק של החברה: 

"שירות גרוע, זמני אספקה ארוכים, מוצרים פגומים ובסוף גם מאיימים"

בעקבות כך, החנות הגישה נגד הלקוח תביעת לשון הרע על סך של 50,000 ₪. 


בית המשפט פסק: בית המשפט דחה את התביעה. בפסק הדין, קבע בית המשפט כי מדובר אמנם בלשון הרע אך יחד עם זאת עומדות לנתבע הגנת אמת הפרסום והגנת הבעת דעה. בנוסף, בית המשפט קבע כי המדובר בביקורת צרכנית ומכאן שהאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב נוטה לעבר חופש הביטוי: 

"הפרסום הראשון פורסם באתר "זאפ" במיקום המיועד לחוות דעת צרכנים. הפרסום השני פורסם בעמוד הפייסבוק של התובעת בחלק המיועד לביקורות והמלצות. לתובעת אפשרות להתייחס לביקורות ולפרסם את תגובתה באותו מקום. זו הדרך להביא בפני הצרכנים את עמדות שני הצדדים. אלה יוכלו לשקול ולכלכל את צעדיהם כשכל העמדות פרושות בפניהם. התובעת אף הגיבה לפרסום הראשון, פרשה את משנתה, הציגה את עמדתה, תיארה את השתלשלות האירועים מצדה וציינה כי הגישה תביעה כנגד הנתבע. 
קיימת חשיבות להחלפת מידע חופשית וביקורת צרכנית, בייחוד במקומות המיועדים לכך. ביקורות צרכניות נועדו להעביר חוויות שירות וקניה של צרכנים מול בתי עסק. האדם הסביר מבין, כי מדובר בחווית שירות ספציפית של המפרסם.
ככלל, אני סבורה שלא כל ביקורת צרכנית שלילית תגיע לכדי "לשון הרע" ורק במקרים בהם הביקורת חורגת מהסביר בנסיבות העניין, ראוי לבחון האם היא מגיעה לכדי לשון הרע. כלומר, יש להטות את נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב בכל הנוגע לביקורות צרכניות לעברו של חופש הביטוי". 

בנוסף, בית המשפט קבע כי המדובר בתביעת השתקה. זאת בשל ההודעה ששלח בעל החנות לנתבע לאחר הפרסום הראשון: 

"שלום גבריאל וקנין, שלום לך ראיתי את חוות הדעת השקרית שלך בזאפ!!! האחרון שעשה דבר כזה קיבלת תביעה והפסיד 13500 ש"ח. אני מבקש ממך לצור קשר עם החנות ובמקביל להסיר את חוות הדעת ששלחת לזאפ. כך בחשבון שאם עד סוף היום לא תצור קשר ולא תסיר את חוות הדעת השיקרית שלך מזאפ. אנחנו נתבע אותך והעניין יעלה לך הרבה כסף. כי על שקרים ושיימינג בית משפט מעניש. ראה הוזהרת. אהוד"

בעניין זה קבע בית המשפט כי תביעה על סך 50,000 ₪ אינה סכום זניח אדם מן היישוב: 

"אין לאפשר לצד חזק להפוך את בית המשפט לכלי אסטרטגי לצורך יצירת לחץ על צרכנים לחזור בהם מביקורות צרכניות לגיטימיות, רק בשל חוסר יכולת לממן הגנה משפטית נגד תביעה בסכומים משמעותיים עבור אדם מן היישוב"



פרסמה פוסט מכפיש ותפצה ב 45,000 ש"ח  

תיק אזרחי (הרצליה) 42400-09-18‏ ‏רינה עיני נ' תמר זריהן (פסק דיון מיום 9.6.2021)

עובדות המקרה: התובעת היא בעלת עסק למכירת לק ג'ל לציפורניים והנתבעת בעלת עסק לייבוא מוצרים אלה . השתיים הסתכסכו. על רקע סכסוך זה פרסמה הנתבעת בפרופיל הפייסבוק שלה כך: 

הזהרה......
שימו לב בנות יקרות
נוכלת בשם רינת עייני מנתניה שמתחזה לסוכנת ג'לים,
מזמינה בנות אליה לבית לרכוש ג'לים, ברגע שהן
עסוקות בבחירת ג'לים, היא גונבת להן פנקס צקים
וכרטיסי אשראי מהתיק ומעבירה אותן הלאה.
לפחות 7 בנות היא הצליחה לרמות ולגנות, ואני אחת מהן.
המשטרה החלה לחקור את עניין המרמה של גברת
רינה עייני מנתניה. בתור אחת שגם נעקצה על ידיי
רינה עייני מנתניה, מצאתי לנכון להזהיר אתכן לפני
שתפלו בעוד תרמית של הגברת רינת עייני מנתניה.
אשמח לתת פרטים על הגברת בפרטי, ואפילו להציג
ראיות, ותלונות במשטרה

בעקבות כך הגישה התובעת תביעת לשון הרע. בתגובה, הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד, אשר בהמשך נמחק על-ידי בית המשפט משום שלא גילה כל עילת תביעה. לקראת שלב ההוכחות, החליטה הנתבעת, בעצת בית המשפט, לחזור בה מהגנתה, לקחת אחריות על הפרסום ואף להתנצל בפני התובעת. 

בית המשפט פסק: בית המשפט קבע כי התובעת הינה אישה מוערכת בקרב לקוחותיה, והדבר נלמד מהתגובות לפוסט המכפיש, שרובן צידדו בתובעת. בנוסף, בית המשפט קבע כי "המילים שפרסמה הנתבעת הינן מילים חמורות, קשות מאות, מילים המייחסות לתובעת עבירות פליליות כלפי לקוחותיה שלה...מדובר בשילוב של פגיעה במוניטין האישי והפרטי של התובעת (כינויה כ- "נוכלת", "גונבת" ו- "מתחזה") ופגיעה במקור פרנסת משפחת התובעת באמצעות האשמת התובעת בעבריינות כלפי לקוחותיה". בית המשפט קבע כי הפרסום בפייסבוק מהווה פגיעה חמורה משום שלקוחותיה של התובעת נמצאים שם והאופי הויראלי של הפלטפורמה מאפשר העברת ושיתוף המידע בקלות וכן משום שלנתבעת כ 1,000 עוקבים.  

בית המשפט קבע כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, ומשכך התובעת זכאית לכפל הפיצוי ללא הוכחות נזק. בית המשפט הסיק את הכוונה לפגוע, ראשית, מתוכן ונוסח הפרסום: "אין מדובר בגידוף סתמי אלא בתיאור מפורט וקר רוח של מסכת עבריינית נטענת של הנתבעת" קבע בית המשפט. בנוסף, העובדה כי הפרסום פורסם על רקע סכסוך עסקי מלמד על כוונת הנתבעת "לנקום" בתובעת. 

הסבר: על פי חוק איסור לשון הרע תובע רשאי לתבוע במסלול "ללא הוכחת נזק" ואולם מוגבל בתביעתו לסכום של 50,000 ש"ח (אשר צמוד למדד ומגיע כיום לסך של כ 70,000 ש"ח); במקרה בו פרסום לשון הרע נעשה "בכוונה לפגוע", רשאי התובע לתבוע את כפל הסכום (סך של כ 142,000 ש"ח)

בית המשפט הוסיף כי לצד החומרה שבפרסום, התובעת הביעה התנצלות על הפרסום כשאמרה, לפרוטוקול: "זה מזעזע מה שעשיתי". יחד עם זאת, ההתנצלות ניתנה בשלב מאוחר של ההליך. 

הסבר: סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי להפחית את סך הפיצויים למי שהתנצל על פרסום פוגעני: 
19. בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

בית המשפט סיכם את פסק הדין כשקבע: "בשורה התחתונה, מדובר על תובעת שהואשמה על ידי הנתבעת על לא עוול בכפה בעבירות פליליות חמורות כנגד לקוחות שלה, אך ורק בגלל סכסוך עסקי שהתפתח לסכסוך יצרי". 

בית המשפט פסק פיצוי בסך 45,000 ₪ לתובעת. 

קילל שוטר - ויפצה ב 15,000 ש"ח

תא"מ (נתניה) 41521-01-18 שחר יוסף נ' סימון אסף (פסק דין מיום 4.6.2021)

עובדות המקרה: הנתבע עוכב על-ידי 2 שוטרים לאחר שהתעסק עם הטלפון הנייד שלו במהלך נסיעה. במהלך כתיבת הדו"ח הנתבע תיעד את האירוע במצלמת הטלפון הנייד שלו ותוך כדי כך החל מקלל את השוטר במילים קשות ופוגעניות. כך, למשל: "שוטר אפס, צריך למחזר אותך בפח אשפה, אתה לא שווה יריקה, אתה שוטר קוף, שוטר פח, אשפה, זבל, המקום שלך בפח הזבל, אני אזיין אותך עד הסוף, שוטר פח יא אפסים".  

בית המשפט פסק: מדובר בפרסום. על אף שלא הוכח כי הסרטון פורסם ברשתות החברתיות, הרי שדי בנוכחים שהיו במקום, ואשר מתועדים בסרטון, כדי לקיים את דרישת החוק בעניין הפרסום. נזכיר: בתביעה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע די כי אדם אחד לבד מהנפגע נחשף לפרסום. בית המשפט קבע כי מדובר בלשון הרע: "הדברים שנאמרו ע"י הנתבע לתובע אינם בגדר זוטי דברים ויש בהם כדי להשפיל, לבזות , ללעוג, לפגוע באדם במשרתו ואף כדי לבזות אדם בשל גזעו ומוצאו, בהתחשב בזאת שהתובע ממוצא אתיופי". בית המשפט דחה את טענות ההגנה של הנתבע כשקבע כי הפרסום אינו אמת וכי הנתבע פעל בחוסר תום לב. 

בית המשפט פסק פיצוי בסך 15,000 ₪. למרות שדחה את כל טענות הנתבע, קבע בית המשפט כי "בעת קביעת שיעור הפיצוי, יש לקחת בחשבון את התנצלותו של הנתבע בכתב ההגנה על הדברים שנאמרו על ידו ואף את הדברים שאמר במסגרת הדיון שבפני לכך שבסוף הישיבה המקדמית התנצל, לחץ את ידו של התובע וביקש את סליחתו".

חסינות מוחלטת לפרסום בישיבת מועצת עיר

תק (חי') 62231-07-20 אסי נחום נ' דב חיון (פסק דין מיום 2.6.2021)

סיפור המקרה: עובד לשעבר של תאטרון חיפה הגיש תביעה נגד חבר מועצת העיר בטענה כי במהלך ישיבת מועצת העיר הוא הכפיש אותו. לטענת העובד לשעבר, במהלך הישיבה ולאחר שחבר מועצה אחר העלה את נושא התאטרון לסדר היום, אמר חבר המועצה הנתבע: "לבוא ולתקוף לצערי, יש אדם אחד שפנה אליך, שניים, שאחד מהם פוטר מקרית מוצקין ופוטר מתאטרון חיפה וממשיך להכפיש על גבול לשון הרע, אני לא אגיד את שמו פה, ומכפיש. מאז נכנסתי לתפקיד, ניסה להוביל אותי בכחש, מהר מאד עליתי על זה ודחיתי אותו ולכן הוא גם נגדי בפייסבוק. פנה אליך והוא פונה לכל אחד ואחד כדי להכפיש את התאטרון כי הוא לא התאים לעבוד שם, ואני לא רוצה להכביר במילים וחבל".

בית המשפט פסק: בית המשפט קבע כי הפרסומים לפיהם התובע מכפיש את התאטרון ו"ניסה להוביל בכחש" "גובלים" בלשון הרע. 

יחד עם זאת, בית המשפט פסק כי לזכות הנתבע עומדות 2 הגנות: הגנת אמת הפרסום (המוכרת בשם הגנת אמת דיברתי). בית המשפט קבע כי הנתבע הוכיח שהתובע מכפיש את התאטרון ועשה זאת פעמים רבות, וכן הצליח להוכיח כי בעבר התובע ניסה לעניין את הנתבע על מחדלים הקשורים בתאטרון חיפה ואולם בירור העלה כי אין בהם דבר. 

לבד מהגנת אמת הפרסום, בית המשפט קבע כי עומדת לנתבע הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הקובעת הגנה מוחלטת ל"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

חשוב להדגיש כי הגנה אחרונה זו הינה הגנה מוחלטת במובן שפרסום שנקבע כי עונה על הקריטריונים של הגנה זו - לא ניתן לתבוע בגינו תביעת לשון הרע.

בהגנה זו נעשה פעמים רבות שימוש כאשר מדובר בפרסומים המתפרסמים במהלך ישיבות מועצת עיר. זאת משום שמועצת עיר נחשבת לרשות מוסמכת ופרסומים שנעשים תוך כדי ישיבה כזו נחשבים לפרסומים "שמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת". 

יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי לא כל ויכוח אישי או פוליטי במהלך ישיבת מועצת עיר יכול לחסות תחת הגנה זו, והפרסומים צריכים להיות בנושאים של סדר היום. 

בעניינו של עובד התיאטרון לשעבר, בית המשפט קבע כי הנושא היה על סדר היום, היה אמת ואף פורסם בתום לב. 
לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את התובע בהוצאות משפט בסך 1,250 ₪. 



הרשת החברתית היא פלטפורמה לחופש ביטוי 


תא"מ 37940-01-20 בן חור נ' אבן אופיר (פסק דין מיום 24.5.2021)

סיפור המקרה: תביעת לשון הרע שהוגשה על-ידי עורך דין נגד מי שפרסמה פוסט בפייסבוק שעסק בתנועת הליכוד. במסגרת התגובות לפוסט, שעסק בנתן אשל ותפקידו בליכוד, הגיב התובע וציין כי אשל "הוא לא עבריין מין מורשע...". 

בתגובה לכך השיבה לו הנתבעת "אתה מגן עליו בצורה כזאת שזה חשוד ומעורר מחשבה אולי גם אתה כזה...". 
על תגובה זו הגיש עורך הדין את תביעת לשון הרע. 

בית המשפט פסק: כאשר דנים בשאלה האם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע, יש לבחון כיצד הביטוי נתפס מבחינה אובייקטיבית בעיני אדם סביר. יש להתחשב בכלל לפיו, כאשר יש ספק אם התבטאות מסוימת עולה כדי לשון הרע, יש להעדיף את הפרשנות לפיה האמרה איננה לשון הרע. 

תחילת האירוע בפוסט שפרסמה הנתבעת בפייסבוק. הרשת החברתית מחליפה במידה רבה ובאופן אינטנסיבי את הדיונים שהיו נהוגים לפני שנים רבות ב"כיכר העיר". מי שמפרסם בדף שלו שברשת החברתית את הגיגו, עמדתו ודעתו בנושאים שונים – עשוי לקבל תגובות שונות. אין המדובר בכתיבה ליומן האישי של המפרסם אלא במסמך המופץ ברחבי הרשת אשר כמו למפרסם, גם למגיבים למיניהם, יש אינטרס להעביר תגובותיהם לתכנים שפורסמו. העובדה שהתובע בחר להגיב, אינה פועלת לרעתו. כך מתנהל השיח ברשתות החברתיות.

התובע ציין בתגובתו כי הפרסום שפרסמה הנתבעת בעניין נתן אשל אינו נכון ועשוי להוות עילה בתביעת לשון הרע. בתגובה להערת התובע כתבה הנתבעת כך: אתה מגן עליו בצורה כזאת שזה חשוד ומעורר מחשבה אולי גם אתה כזה. ולמה שהוא עד אין חשיבות כל כך. היועץ המשפטי טען שהוא מושעה ואסור לו לעסוק בעבודה ציבורית... ואתה כעורך דין נראה לך תקין שביבי מעסיק אותו...?"

בית המשפט קבע כי המשפט "אתה מגן עליו בצורה כזאת שזה חשוד ומעורר מחשבה אולי גם אתה כזה" עולה לכאורה להגדרת "לשון הרע", שכן הביטוי מופנה לתובע ומרמז על כך שניתן לייחס לו תכונות שליליות. 
בית המשפט הוסיף וקבע, כי למרות האמור והגם שבנסיבות אחרות עשויה התבטאות שכזו לעלות כדי לשון הרע, יש לקבוע כי בנסיבות העניין הביטוי אינו עולה לכדי לשון הרע.

"יש לקרוא את הביטוי בשלמותו לרבות הסיפא, וכן לקרוא את כל ההתכתבות. אין מדובר בפרסום יזום ומפורש של הנתבעת אודות התובע ולא ניתן לנתק את הפרסום מושא התביעה מההקשר והרצף שנובע מחילופי הדברים בין הנתבעת לתובע. יש לבחון הביטוי אובייקטיבית דרך עיניו של האדם הסביר ובאופן שהאדם הסביר היה מייחס לפרסום. הרשת החברתית היא פלטפורמה לחופש ביטוי ולחופש להביע דעה". 


בית המשפט: Google אינה אחראית לפרסום דיבה המופיעה בתוצאות החיפוש שלה

תא (ת"א) 67847-03-18 שמעון ברבי נ' Google Inc (פסק דין מיום 05.05.2021)

סיפור המקרה: אב ובנו הגישו תביעת לשון הרע כנגד מנוע החיפוש Google בטענה כי חיפוש שמם במנוע החיפוש מוביל לאתר אינטרנט ובו פרסומים דיבתיים נגדם. התובעים תבעו בתחילה רק את חברת Google ואולם לאור הערות בית המשפט בדבר הצורך לתבוע גם את המפרסמים עצמם, ניסו התובעים לאתר את המפרסמים ואולם כשלו בכך. 

בית המשפט פסק: אי צירופם של המפרסמים עצמם יוצר קושי רב לדון בתביעת נגד "גורם ביניים", שלא פרסם את הפרסום הפוגעני אלא רק סיפק את הפלטפורמה לפרסומו. השופט גיא היימן ציטט מפסק-דין אחר: "[הפלטפורמה] דומה לכיכר גדולה. מקימיה אחראים להקמת הכיכר ולתחזוקתה. הם מאפשרים מבחינה טכנית לאחרים להקים בכיכר לוחות מודעות, שעליהם יכולים אנשים המעוניינים בכך לתלות פרסומים כאוות נפשם. מי שהקים את הכיכר – יש לו יכולת להסיר מודעות מלוחות המודעות. אולם, לא ניתן לראות [בו] מי שמפרסם בעצמו את המודעות על גבי לוחות המודעות. המפרסמים הם אנשים אחרים. יתכן שניתן לאתר אותם ולברר את זהותם, ויתכן שלא. אולם הקושי באיתור ובזיהוי של המפרסמים עצמם, אינו הופך את [מפעיל-הפלטפורמה] ל'מפרסם'. הקמת הבמה שבה מבוצעים הפרסומים הפוגעים ותחזוקתה, אף היא אינה הופכת אותו למי שפרסם את הפרסומים הפוגעים".
בית המשפט פסק עוד, כי בשל המורכבות הרבה בהטלת אחריות על גורם ביניים בכל הקשור לחופש הביטוי , ובשל העובדה כי אין בכוחו של חוק איסור לשון הרע, שהינו "חוק ארכאי, שלא חזה ולא העמיד לנגד עיניו פלטפורמות-ביטוי שכאלו", כדברי השופט, יש להפנות את העניין לחקיקת המחוקק. 

  בימ"ש פסק 50,000 ש"ח פיצוי בגין תלונות שווא


ת.א 3800-03-19‏ נתנאל מויאל נ' שלום יפרח (פסק דין מיום 19.4.2021) 

עובדות המקרה: גבר בהליכי גירושין מאשתו התנכל לעורך דינה בכך שפרסם נגדו תלונות לפיהן הוא סוחט את גרושתו באיומים, מפחיד אותה, מנצל את חולשתה תוך שהוא משקר ומזייף מסמכים וכך הלאה. הגבר פרסם את הדברים ארבע פעמים: בבית הדין הרבני, בתיק הוצאה לפועל, בתלונה בפני משטרת ישראל וכן בתלונה בפני לשכת עורכי הדין. 

בית המשפט פסק: על אף שנקבע כי יש בתלונות שפורסמו בתיק בית הדין הרבני ובתיק ההוצל"פ, משום לשון הרע, הרי שהן חוסות תחת החסינות שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, חסינות אשר מבקשת להגן על דברי לשון הרע, אשר נאמרים במסגרת של הליך משפטי. במצב דברים זה, אין זה משנה אם דברי לשון הרע הינם אמת או שקר, והאם פורסמו בתום לב, אם לאו, שכן לכתחילה, אין עילת תביעת לשון הרע בגינם.
באשר לפרסום התלונות במשטרה ובלשכת עורכי הדין: נקבע כי הפרסומים, בתוכנם, חרגו מתחום הסביר, כאשר ייחסו לתובע מעשים ופליליים, אשר לא הוכח כי הינם אמת, ולא הוכח כי הנתבע ביצע בדיקה מוקדמת סבירה לפני פרסום התלונות, על מנת לבדוק האם אמת הם, אם לאו. דומה כי בכך גם ביקש הנתבע לפגוע בתובע, פגיעה העולה על הנדרש להגנה על הערכים השמורים שבסעיף זה. אשר על כן, לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב.
מדובר באמירות פוגעניות במיוחד, אשר הינן ברף הגבוה של לשון הרע, אמירות שייחסו לתובע שלל עבירות פליליות – זיוף מסמכים, ניסיון להונות, איומים, סחיטה וכיוצ"ב, ואשר היו עלולות אף לסכן את מקצועו ופרנסתו של התובע כעו"ד. התובע הוכיח שהנתבע פתח נגדו במתקפה/מלחמה, בגין פעולותיו הלגיטימיות של התובע, במסגרת ייצוג התובע את גרושתו של הנתבע. אומנם, נמצא שהתלונות לבית הדין הרבני ולהוצל"פ הן חסינות, אולם היקף משלוח התלונות, מלמד על הלך הרוח של הנתבע, להפיץ דיבתו של התובע רעה בפני כל גורם אפשרי. הנתבע לא חזר בו מההאשמות ולא הציע להתנצל בשום שלב, ודברים אלו עומדים לחובתו. מאידך, התלונות לא הניבו חקירה או בדיקה כלפי התובע, כאשר במשטרה כלל לא זומן לחקירה, התלונה בלשכה נגנזה, והתלונות לבית הדין ולהוצל"פ, אף הן כלל לא נידונו. לאור האמור, יש לקבוע פיצוי לתובע בגין לשון הרע נגדו, בסך של 50,000 ₪.

הגיבה בפייסבוק: "את בושה למקצוע"; תפצה ב 15,000 ש"ח

תא 44333-02-19 הנרי כהן נ' חדוה ליכטנשטיין (פסק דין מיום 05.04.2021)

סיפור המקרה: משרד רואי חשבון הכין סרטון שיווקי ופרסם אותו בפייסבוק. בסרטון הופיעה עובדת המשרד, שממליצה על שירותיו. אחת הצופות, בעצמה רואת חשבון, הגיבה לסרטון כך: "את בושה למקצוע. הייתי מחליפה אותך במיידי". 
בעליו של משרד רואי החשבון והעובדת שהמופיעה בסרטון הגישו נגד המגיבה תביעת לשון הרע על סך של 150,000 ₪. המגיבה התגוננה בטענה כי הסרטון הוא פרסומת אסורה על פי תקנות רואי החשבון וכי היא בסך הכל הביעה את דעתה. 
בית המשפט פסק: האופן שהמגיבה הגיבה חוצה את גבול חופש הביטוי. בית המשפט קבע כי זכותה של הנתבעת לחשוב שהסרטון אינו ראוי וזכותה היתה גם לפרסם זאת. אלא שהיה עליה לעשות זאת באופן שמסביר את דעתה ולא רק מביע אותה. לו היתה המגיבה כותבת כי התובעת היא בושה למקצוע משום שהפרה את תקנות רואי החשבון, ייתכן והיתה מוגנת מפני תביעת לשון הרע. אלא שהנתבעת פרסמה רק כי התובעת בושה למקצוע והקורא עשוי לחשוב שמדובר על ביקורת על רקע אישי או מקצועי. "ככל שסברה הנתבעת שאין זה ראוי ולא היה זה ראוי שמשרד רואה החשבון יעלה סרטון כאמור, שמהווה פרסומת וקידום מכירות, בין שלפי דעתה הדבר סותר את תקנות רואי החשבון ובין מסיבה דומה אחרת, הייתה צריכה הנתבעת לפרסם תגובה שניתן יהיה להבין ממנה שזאת הביקורת שלה על הסרטון ולא לפרסם תחת זאת שני משפטים קצרים מכפישים, ללא כל הסבר".
בית המשפט פסק כי המגיבה תפצה את התובעים בסך של 15,000 ₪. 

החוקר הפרטי פגע בפרטיות - וישלם קרוב ל 70 אלף ₪ 


ת"א 45703-06-19 פולק נ' מרידור (פסק דין מיום 9.3.2021)

עובדות המקרה:
חוקר פרטי נשכר על-ידי אישה כדי להשיג מידע על גבר במסגרת סכסוך משפטי. לצורך כך, החוקר הפרטי התקשר למוסדות פיננסיים, התחזה לגבר, וכך הצליח להשיג מידע אישי אודותיו. המדובר במקרה אחד מני רבים שכך פעל החוקר הפרטי, אשר נעצר על-ידי המשטרה, הואשם והורשע בהליך פלילי. 

ההליך המשפטי

הגבר יוצג על-ידי משרדנו. 
הוגשה תביעה נגד החוקר הפרטי, וכן נגד המוסדות הפיננסיים בעילה של פגיעה בפרטיות. 
נגד החוקר הפרטי העילה היתה ישירה וברורה, והכרעת הדין הפלילית שניתנה בענייננו לא הותירה ספק בעניין. נגד המוסדות הפיננסיים העילה לא היתה ישירה, שכן הם לא חפצו בפגיעה בפרטיות הגבר אלא התרשלו מלהגן עליה. 
לאחר שהוגשו כתבי הגנה והתקיים דיון בבית המשפט, הגיע משרדנו לפשרה עם המוסדות הפיננסיים. בהמשך, הוסכם עם החוקר הפרטי מתווה שבו הוא ייקח אחריות לנטען בכתב התביעה, כפי שהוא, ושני הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק פיצויים לפי שיקול דעתו. 
וכך היה. שופט בית משפט השלום בתל אביב, גיא היימן, קבע כי החוקר הפרטי ישלם סך של 55,000 ש"ח כפיצוי לגבר וכן סך של 14,000 ש"ח החזר הוצאות. 

הוצאת דיבה ולשון הרע פסקי דין

תבע על פגיעה בשם הטוב 
בית המשפט קבע:  אין לו שם טוב 
הפיצוי: 10 ש"ח

ת"א 47320-08-19 סדן נ' אלבז (פסק דין מיום 14.2.2021)

סיפור המקרה: בעל חברה לייבוא רכבים תבע עורך דין אשר לטענתו פרסם עליו לשון הרע בקבוצת ווטסאפ וכן צילם אותו בבית חולים ופרסם את התמונה בקבוצת הווטסאפ. 
המדובר בעורך דין אשר מייצג מספר לקוחות של ייבואן הרכב, אשר נפגעו ממנו ומנהלים נגדו הליכים משפטיים. לטענת היבואן, עורך הדין "הפך את הייצוג המקצועי לסכסוך אישי". 
בית המשפט פסק: עורך הדין פגע בפרטיות היבואן בכך שצילם אותו במיטת בית חולים. "על פי הגדרת החוק, לא יכול להיות ספק, כי צילום התובע והסרטתו על מיטת חוליו, כמו גם פרסום תצלומיו של התובע בבית החולים בקבוצת הווטסאפ, מהווה פגיעה בפרטיות, שכן מדובר בפרסם הנוגע למצב בריאותו של אדם ופרסום התמונה והסרטון עלול להשפילו, לבזותו ולהביאו במבוכה". בית המשפט גם פסק די פרסום התמונות, לצד מלל שצורף להן, מהווים לשון הרע. 
יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי לתובע לא היה שם טוב ובשל כך הוא זכאי לפיצוי סמלי בלבד: "ההלכה הפסוקה מאפשרת לביהמ"ש לפסוק, במקרה המתאים, פיצויים בסכום "פעוט". פיצויים כאלה, עשויים להיפסק בתביעות לשון הרע, כאשר ביהמ"ש מוצא כי הנתבע אמנם ביצע עוולה של פרסום לשון הרע, אך הוא לא גרם לתובע נזק ממשי, או כאשר הפרסום אכן גרם לתובע נזקים, אך התנהגותו של התובע מצדיקה פסיקת פיצוי בסכום נמוך מהסכום הנדרש להטבת נזקיו ... ביהמ"ש רשאי להתחשב לצורך הפחתת הפיצויים לא רק בשם הרע שיצא לתובע, אלא גם ב"אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים", בין אם הללו ידועים לציבור ובין אם לאו". 
בית המשפט קבע כי הנתבע מעורב בשורה של אירועים בעלי הקשר שלילי (מעצרים בגין עבירות פליליות ותביעות כספיות רבות מצד לקוחות מאוכזבים) והוסיף, כי "מובן הדבר, כי שיעור הפגיעה בגין פרסום לשון הרע על אודות אדם ששמו נקי מכל רבב, אין הוא כשיעור הפגיעה בשמו של אדם אשר שמו נקשר בפרשות שליליות ואשר מיוחסים לו מעשים שליליים כאלו ואחרים".
בית המשפט פסק פיצוי בסך 10 ₪ בגין הפגיעה בשם הטוב ופיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיות. 

40,000 ש"ח פיצויים לח"כ לשעבר יצחק בוז'י הרצוג

ת"א 37344-12-19 יצחק הרצוג נגד יצחק מגן (פסק דין מיום 1.3.2021)

סיפור המקרה: ח"כ לשעבר, יצחק הרצוג, הגיש תביעת לשון הרע נגד משתמש פייסבוק שפרסם מספר פרסומים נגדו לפיהם ח"כ לשעבר נישל את אמו והעבירה להתגורר בבית אבות בעוד הוא מתגורר בביתה. בין השאר, פרסם כך:  
                                    
                                    אדון בוז'י הרצוג שם את אמו בבית אבות.
                                    והוא גר עם משפחתו בוילה שלה בצהלה
                                    לפי החוק תחזוקת הבית מגיעה לאשת הנשיא בדימוס לא לבנו.
                                    לכן זה פשוט מעשה רמייה וגנבה!!"

בית המשפט פסק: המדובר בפרסומי דיבה שאין להם הגנה. אין מדובר באמירות שנאמרו תוך כדי ויכוח, בעידנא דריתחא או מבלי משים. האמירות הועלו על הכתב בהקשר שחזר על עצמו שנה אחר שנה ועולה מתוכנם ומדרך ביטוים שנועדו לפגוע בתובע. האמירות מציירות את התובע כרמאי וגנב ובכך מכפישות, עולבות ומהוות לשון הרע. האמירות מציגות את התובע כמי שפגע בערכי המשפחה, נישל את אמו, סילק אותה מביתה והשתלט עליו ובכך מבקשות להביא להכפשת התובע, לפגיעה באמות המוסר שלו. 
בית המשפט התייחס למעמדו של התובע, שהיה בעברו חבר כנסת, כיום ראש הנהלת הסוכנות היהודית ומתמודד לתפקיד ראש הממשלה. בעניין זה קבע בית המשפט כי הלכה משפטית ידועה היא כי מעמדם של אנשי ציבור שונה מזה של אנשים פרטיים. נקבע, כי אדם המשליך עצמו לחזיתה של מחלוקת ציבורית מזמין בכך תשומת לב וגם ביקורת ציבורית על פועלו. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי "גם לאדם שהוא אישיות ציבורית יש אמא ויש משפחה. העובדה שאדם הוא בנו של נשיא המדינה לשעבר ושהוא עצמו יו"ר הסוכנות היהודית אינה בבחינת כניסה למחלוקת ציבורית המתירה מוסרות הלשון כנגדו. כך בכלל וכך כאשר הנתבע טרח לעוות את המציאות, לבדות עובדות שקריות ולהשתלח בתובע כפי שהובא לעיל".
בית המשפט פסק פיצוי בסך 40,000 ₪ וכן החזר הוצאות בסך 15,000 ₪. 


Share by: