המילים שהורסות חיים: מאחורי הקלעים של תביעות הדיבה הגדולות בישראל ברגע אחד אתה אדם מכובד עם מוניטין נקי, וברגע הבא – חייך הופכים לסיוט מתמשך. פוסט בפייסבוק, כתבה בעיתון או הודעה בקבוצת וואטסאפ יכולים לחסל בשנייה את מה שנבנה בעשרות שנים. בישראל של השנים האחרונות מוגשות בממוצע שלוש תביעות לשון הרע מדי יום – מדד מדאיג המעיד על התגברות הפגיעה במוניטין ובשם טוב ברשת ובתקשורת המסורתית. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרות תביעות מדי חודש, פיצויים המגיעים לעשרות אלפי שקלים, ומאחורי הכל – אנשים אמיתיים שחייהם הפכו לסיוט. המתווך שכינה את עמיתו בתואר "נוכל" במקרה שהתרחש בשנת 2019, מתווך נדל"ן מנוסה מצא את עצמו ניצב מול תביעה של 12,000 שקל פיצויים לאחר שכינה מתווך אחר "נוכל" בקבוצת וואטסאפ. בית המשפט קבע כי השימוש במילה "נוכל" במסגרת מקצועי מהווה לשון הרע ופוגע במוניטין העסקי. המקרה ממחיש את הסכנה הטמונה בתקשורת דיגיטלית פנימית – גם הודעות בקבוצות "סגורות" יכולות להוביל לתביעות יקרות. הפסיקה קבעה עקרון חשוב: כל פרסום השמצה במסגרת מקצועי, אפילו בקבוצות פרטיות, נחשב לפגיעה בפרנסה ובמוניטין העסקי. זהו אזור אפור שבו רבים מבלי לדעת צועדים, עד שמגיעה הזמנה לבית המשפט. המחיר של החשדות השקריות: מעסיק שפירסם האשמות כוזבות פרשה אחרת מהשנים האחרונות הביאה לחיזוק הפסיקה בתחום לשון הרע בסביבת עבודה. מעסיק שפירסם בדואר אלקטרוני כי עובדת "ביצעה עבירות משמעת", ללא הוכחה או תהליך הולם, נדרש לשלם 27,000 שקל פיצויים. המקרה מדגיש את החשיבות של תהליכים הוגנים ובדיקה קפדנית לפני פרסום האשמות. בית המשפט קבע כי מעסיקים נדרשים לעמוד בסטנדרט גבוה במיוחד כשמדובר בפרסום מידע על עובדים. השלכות המקרה מרחיקות לכת, מעסיקים כיום נדרשים לנהל בזהירות מרבית את התקשורת האלקטרונית הפנימית. מהפכת הרשתות החברתיות: כשלייק ושיתוף הופכים לעוולה אחד השינויים המשמעותיים בפסיקה הישראלית הוא הפרשנות החדשה של "פרסום" בעידן הרשתות החברתיות. פסק דין חדשני של בית המשפט העליון קבע הבחנה חשובה: בעוד ש"שיתוף" (Share) של תוכן דיבתי עלול לחשוף למשפט לשון הרע, "חיבוב" (Like) של אותו תוכן אינו נחשב לפרסום עצמאי. המקרה המכונן עסק בבני זוג שעשו שיתוף לעמוד פייסבוק בשם "גבעתיים מחרימה את המקומון", אשר נתבעו על ידי עיתון שבועי בשם "המקומון רמת גן גבעתיים". בית המשפט המחוזי חייב את בני הזוג בפיצוי של 5,000 שקל בגין התוכן שהם שיתפו, והעליון אישר את החלטה זו. הפסיקה יוצרת תקדים חשוב: שיתוף תוכן יוצר אחריות נפרדת למשתף, בעוד שלחיצת לייק נותרת חסינה מתביעה. הצד הכלכלי: איך מחושבים הפיצויים בישראל חוק איסור לשון הרע הישראלי מאפשר פיצוי של עד 80,000 שקל ללא הוכחת נזק, ועד 160,000 שקל במקרים של כוונה זדונית. עם זאת, הפסיקה מלמדת כי הסכומים הממוצעים נמוכים יותר ונעים בין 10,000 ל-40,000 שקל במקרים הרגילים. הגורמים המשפיעים על גובה הפיצוי כוללים, בין השאר: היקף הפרסום, מידת הפגיעה במוניטין והמעמד החברתי והמקצועי של הנפגע. פסיקה עדכנית מדגישה כי הפיצוי הכספי יתקשה להחזיר את המוניטין הפגוע, אך הוא משמש כלי הרתעה חשוב. ההגנות הזמינות: מתי מותר לפרסם מידע שלילי החוק הישראלי מכיר במספר הגנות מפני תביעות לשון הרע. הגנת האמת היא המוחלטת ביותר – מי שמפרסם מידע נכון ומדויק, אפילו מזיק, ואשר יש בו עניין ציבורי, מוגן מפני תביעה. הגנת תום הלב חלה כאשר המפרסם ביצע בדיקה סבירה ופעל ללא כוונת זדון. מסקנות וקריאה לפעולה בעידן שבו מידע מופץ במהירות האור ומגיע לכל פינה בעולם, האחריות של כל מפרסם – בין אם זה עיתונאי מקצועי, בלוגר חובב או סתם אזרח עם חשבון פייסבוק – גדלה משמעותיות. המילים שלנו הן כלי נשק בעל עוצמה עצומה, והשימוש בהן דורש אחריות ותבונה. הפסיקה הישראלית מתפתחת בכיוון של הגנה מוגברת על המוניטין האישי, תוך שמירה על חופש הביטוי. האיזון העדין הזה דורש מכל אחד מאיתנו להיות מודעים לכוח של המילים שלנו ולהשלכות האפשריות. אם נפגעתם מלשון הרע או שאתם מואשמים בפרסום דיבתי - זה הזמן לפעול. משרד עורכי הדין אברהם-טל מתמחה בטיפול בתביעות לשון הרע מורכבות, עם ניסיון רב שנים בליווי לקוחות בהליכים משפטיים וטיפול בשיקום מוניטין. אל תשארו לבד מול הסערה – פנו עוד היום לייעוץ מקצועי ואישי שיעזור לכם להחזיר את השקט לחייכם.

כשפוסט הופך לפסק דין: איך הרשתות החברתיות משנות את כללי המשחק המשפטיים מה שמתחיל כתגובה חמה בפייסבוק בשעות הלילה המאוחרות, יכול להסתיים בתביעת לשון הרע בסכום של עשרות אלפי שקלים. ברגע שבו אנו לוחצים על "פרסם", אנו מפעילים מנגנון משפטי מורכב שלא היה קיים בעבר - כזה שבו פוסט יחיד יכול לחצות גבולות, להגיע למאות ואלפי אנשים תוך שניות, ולפגוע בשמו הטוב של אדם בצורה בלתי הפיכה. המאמר יבחן כיצד הרשתות החברתיות מהוות את החזית החדשה של דיני לשון הרע בישראל, יציג את המורכבות הטכנולוגית והמשפטית הכרוכה בנושא, ויסקור את הפסיקה העדכנית המגדירה את הכללים החדשים במשחק הדיגיטלי. מהפכת הפרסום: כשפוסט אחד משווה לכותרת עיתון הרשתות החברתיות מהוות מהפכה אמיתית בעולם הפרסום. במקום שבו בעבר נדרשה השקעה כספית נכבדה כדי להפיץ מידע לקהל רחב, כיום די בלחיצה אחת כדי להגיע למאות ואלפי אנשים. בית המשפט הישראלי הכיר בכך שפוסט ברשתות חברתיות מהווה 'פרסום' על פי החוק וגם פרסום בפייסבוק וברשתות כפוף לחוק איסור לשון הרע". במקרה פרייפלד נ' פרקש (ת"א 41376-03-18, 29.12.2019), בית המשפט דן בתביעת לשון הרע ביחס לפרסומים בקבוצת פייסבוק העוסקת באומנויות לחימה משולבות (MMA). פסק הדין הדגיש כי פרסום ברשת חברתית אינו שונה מפרסום בכלי תקשורת מסורתיים מבחינת היקף החשיפה והפגיעה הפוטנציאלית. הייחודיות של הרשתות החברתיות טמונה ביכולתן ליצור "אפקט הדהוד" - מידע יכול להיות משותף, מועבר ומופץ ברמות נוספות של חשיפה. זו בדיוק הסיבה שבית המשפט מתייחס לפרסומים דיגיטליים בחומרה מיוחדת, מתוך הבנה שהנזק הפוטנציאלי גדול פי כמה מפרסום מסורתי. האחריות המשותפת: מתי שיתוף הופך לשותפות בעבירה אחת השאלות המורכבות ביותר בעידן הדיגיטלי היא האחריות על שיתוף תכנים משמיצים. בפסיקה הישראלית התגבש עיקרון ברור: "שיתוף הוא פעולה אקטיבית הגורמת לחשיפת הפוסט בקרב משתמשים נוספים, ועצם הפעולה נועדה לפרסום ולכן תעלה לכדי 'פרסום' כנדרש בחוק איסור לשון הרע". העיקרון המשפטי קובע הבחנה חשובה בין פעולות שונות ברשת: שיתוף (Share) : מהווה פעולה אקטיבית המביאה לחשיפה נוספת ונחשבת כפרסום עצמאי. סימון "אהבתי" (Like) : בדרך כלל אינו נחשב כפרסום, אלא כביטוי דעה אישית. תגובה עם תוכן נוסף : עלולה להיחשב כפרסום נפרד ולהטיל אחריות נוספת. החשיבות של ההבחנה הזו רבה, שכן כל משתמש ברשת יכול להפוך מצרכן תוכן פסיבי לפרסם אקטיבי ואחראי משפטית, רק בלחיצת כפתור. האלגוריתמים כמגבירי קול: הטכנולוגיה שמעצימה את הנזק הרשתות החברתיות פועלות באמצעות אלגוריתמים מורכבים המכוונים להעניק לכל משתמש את התוכן הרלוונטי ביותר עבורו. אולם בהקשר של לשון הרע, אלגוריתמים אלה יכולים להפוך למגבירי קול של תכנים פוגעניים. תכנים שמעוררים תגובות חזקות - כולל כאלה הכוללות לשון הרע - נוטים לקבל חשיפה רחבה יותר, מכיוון שאלגוריתמים מזהים בהם "תוכן מעניין" המעורר אינטראקציה. הפלטפורמות החלו לטפל בתופעה של "בריונות מקוונות" (cyber-bullying) או "ביוש" (shaming) כלפי אנשים פרטיים, אך האתגר המשפטי נותר מורכב. השאלה המרכזית היא: איך קובעים אחריות כאשר האלגוריתם עצמו "מחליט" להפיץ תוכן משמיץ לקהל רחב יותר? בעוד שבמדיה מסורתית עורך מקצועי מחליט מה לפרסם, ברשתות החברתיות האלגוריתם מבצע החלטה אוטומטית המבוססת על נתונים ולא על שיקול דעת משפטי או אתי. זה מביא למצבים שבהם תוכן שהיה נחשב כבעייתי בעבר, מקבל הגברה משמעותית ללא כל פיקוח אנושי. היטיב לתאר זאת כב' השופט יאיר חסדיאל בפסק דין שניתן לאחרונה (ת"א 53573-01-23 הרצל יופי נ' עמית שילה (9.6.2025): "הדאגה העכשווית הינה אפוא כי לא חוכמת ההמון היא זו שמאתגרת כיום את האלגוריתם של חוק לשון הרע שנכתב בשנת 1967, אלא חוכמת הנוהג באותו המון באמצעות אלגוריתמים מתוחכמים של שנת 2025, באמצעות ספינים תקשורתיים, או באמצעות קידום רטוריקה מסיתה, חסרת עכבות, כבוד או יושרה. דומה אפוא כי על מנת לסכור את התפרצות מי השופכין יש לפנות יותר למהנדסי האינסטלציה ולכוחות שמנצלים אותה, ופחות כנגד המשתמשים הביתיים שהנדסה זו וכוחות אלה גורמים אצלם להסטה נפשית של קווי גבול שעוצבו במשך מאות בשנים בין הפרטי לציבורי ובין האגו לבין האיד". איזון עדין: חופש הביטוי מול הגנה על השם הטוב השאלה המורכבת ביותר בנוף המשפטי החדש היא האיזון בין חופש הביטוי לבין ההגנה על השם הטוב. הרשתות החברתיות יצרו פלטפורמה דמוקרטית לביטוי דעות, אך גם זירה לפגיעות אישיות קשות. בית המשפט קבע כי לשון הרע נבחנת במבחן אובייקטיבי, כלומר הכוונה הסובייקטיבית של הפרסם אינה הקובעת, אלא ההבנה הסבירה של הקורא הממוצע. עיקרון זה מורכב במיוחד בסביבה דיגיטלית, שבה: הטון וההקשר עלולים להיות מובנים בצורה שגויה הקהל הקורא מגוון ואינו ידוע מראש המהירות והספונטניות עלולות להוביל לניסוחים לא מדויקים חוק איסור לשון הרע קובע שבית המשפט רשאי לפסוק לתובע, פיצוי כספי, עד לסך של כ-80,000 ₪, ללא הוכחת נזק. במקרים של כוונת זדון, הסכום יכול להכפיל את עצמו. אולם השאלה האמיתית היא לא רק כמה לשלם, אלא איך למנוע את הנזק מלהתרחש מלכתחילה. לסיכום, עולם הרשתות החברתיות יצר מציאות משפטית חדשה ומורכבת. פוסט פשוט יכול להסתבך לתביעה יקרה, שיתוף תמים עלול להפוך לאחריות משפטית, והאלגוריתמים יכולים להפוך נזק קטן לסקנדל ציבורי. החוק הישראלי מתמודד עם אתגרים אלה באמצעות התאמת עקרונות מסורתיים למציאות הדיגיטלית, אך המורכבות רק הולכת וגוברת. המסר המרכזי הוא ברור: בעידן שבו כל אחד יכול להיות מפרסם, כל אחד חייב לחשוב כמו עורך. לפני שאתם מפרסמים, שואלים את עצמכם: האם התוכן שלי עלול לפגוע במישהו? האם השיתוף שלי מוסיף לדיון או פוגע בשם טוב? האם אני מוכן לעמוד מאחורי הדברים שלי בבית משפט? זקוקים לייעוץ משפטי בנושא לשון הרע ברשתות החברתיות? משרד עורכי הדין אברהם-טל מתמחה בתחום זה ומספק ייעוץ מקצועי ומותאם לעידן הדיגיטלי. אל תיתנו לפוסט אחד להרוס את השם הטוב שלכם - פנו אלינו לייעוץ ראשוני ללא התחייבות ונגן על הזכויות שלכם ברשת ומחוצה לה.

משפט הדיבה: איפה עובר הגבול בין ביקורת לדיבה? כשחבר כנסת מאשים את עמיתו בשחיתות, כשביקורת צרכנית חוצה את הגבול לתקיפה אישית, או כשפוסט בפייסבוק הופך לכותרת משפטית - איפה עובר הגבול הדק בין ביקורת לגיטימית לבין לשון הרע? המערכת המשפטית הישראלית נדרשת יום יום לאזן בין זכות הביטוי החיונית לדמוקרטיה לבין הזכות לשם טוב - זכות יסוד לא פחות חשובה. חוק איסור לשון הרע מתשכ"ה-1965 קובע מסגרת חוקית מורכבת שמטרתה לפתור דילמה מהותית: איך שומרים על חופש הביטוי מבלי לאפשר פגיעה בזכות לשם טוב? במאמר זה נפרק את המושגים המשפטיים המרכזיים, נבחן מתי הופכת ביקורת ללשון הרע, נסקור את ההגנות הקיימות, ונראה איך פסקי דין תקדימיים מעצבים את הפרקטיקה המשפטית בתחום. מה זה בעצם לשון הרע? הגדרה משפטית וקריטריונים לפי חוק איסור לשון הרע, לשון הרע מוגדרת כפרסום דבר העלול לפגוע באדם, לבזותו או להשפילו בעיני הבריות, או לעורר כלפיו שנאה, בוז או זלזול. החוק קובע הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי, אך זו רק אחת מההגנות הקיימות. ההחלטה אם מדובר ב"לשון הרע" נעשית על-ידי בית-המשפט באופן אובייקטיבי באמצעות מבחן ה"אדם הסביר" ולפי ההקשר שבו פורסם התוכן. מבחן זה מתמקד בשאלה: איך אדם סביר בחברה הישראלית יבין את הפרסום? האם הוא יתפוס אותו כפוגע בשמו הטוב של הנפגע? לצורך הגשת תביעת דיבה צריכים להתקיים שני תנאים בלבד: ראשית, שהפרסום אכן מהווה לשון הרע לפי החוק, ושנית, שהפרסום התייחס לתובע באופן הניתן לזיהוי. חשוב לציין שבניגוד לתחומים משפטיים אחרים, אין צורך להוכיח נזק ממשי - קיימת חזקה משפטית לכך שפרסום של לשון הרע גורם לנזק לשם הטוב. מתי ביקורת חוקית הופכת ללשון הרע? גבולות הביטוי החוקי אחת השאלות המורכבות ביותר במשפט הדיבה היא קביעת הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין לשון הרע. החוק הישראלי מכיר בכמה סוגי הגנות שיכולות להגן על המפרסם, גם אם הפרסום נחשב פוגע. ההגנה החשובה ביותר היא הגנת האמת והאינטרס הציבורי. החוק קובע שבמשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי. זו הגנה כפולה - לא מספיק שהדבר אמיתי, הוא צריך גם לשרת אינטרס ציבורי לגיטימי. הפסיקה הישראלית עשירה במקרים שעיצבו את הבנת חוק איסור לשון הרע. מדי שנה, מונחות לפתחן של הערכאות המשפטיות תביעות רבות בגין לשון הרע. בית המשפט, בבואו לבחון תביעות אלה, נדרש לעסוק במקרה לגופו ובהתאם לנסיבות הרלוונטיות. עידן הדיגיטל: אתגרים חדשים ופתרונות משפטיים עם התפתחות האינטרנט ורשתות החברתיות, נוצרו אתגרים חדשים בתחום לשון הרע. כאשר אדם מגיש תביעת לשון הרע בשל פרסום פוגע באינטרנט, יבדוק בית המשפט באמצעות חוק איסור לשון הרע את החבות של המפרסם אולם על הנפגע לפעול לאיתור המעוול ולהסרת הפירסום. המגמה של העלאת סכומי הפיצוי בשנים האחרונות, במיוחד ביחס לפרסומים באינטרנט, מעידה על גישה מחמירה יותר של בתי המשפט כלפי לשון הרע ברשת. הנגישות והמהירות של הפצת מידע ברשת יוצרות נזק רב יותר, ולכן גם הפיצויים גדלים. פרסום לשון הרע על ידי רשות שלטונית, כמו כל פרסום לשון הרע אחר, הוא מעשה בלתי חוקי ובלתי מוסרי שעלול לגרום לנזק משמעותי לנפגע. גם רשויות ציבוריות אינן חסינות מפני תביעות לשון הרע. איזון עדין בין זכויות יסוד בשורה התחתונה, משפט הדיבה בישראל מהווה עניין משפטי מורכב, הדורש איזון עדין בין זכות הביטוי לזכות לשם טוב. הכרעת בית-המשפט בתביעה בגין פרסום לשון הרע כוללת ארבעה שלבים עיקריים המאפשרים בחינה מקיפה של כל המרכיבים הרלוונטיים. ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לגנאי אסור אינה תמיד ברורה, ותלויה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה. הפסיקה המתפתחת ממשיכה לעצב את הגבולות, במיוחד בעידן הדיגיטל שבו המילה הכתובה מתפשטת במהירות חסרת תקדים. נפגעתם מלשון הרע או מתלבטים לגבי חוקיות פרסום מסוים? המשרד שלנו מתמחה בייעוץ ובייצוג בתחום דיני לשון הרע והוצאת דיבה. פנו אלינו לייעוץ מקצועי שיעזור לכם להבין את זכויותיכם ולפעול בהתאם. זכרו - בתחום הלשון הרע, הזמן הוא קריטי, והייעוץ המוקדם יכול למנוע נזקים משמעותיים או להבטיח הליך יעיל להשבת השם הטוב.

תביעות דיבה במקומות עבודה: יחסי עובד-מעביד והשלכות משפטיות מקום העבודה הוא סביבה דינמית של אינטראקציות בין-אישיות שבה תקשורת מתמדת בין עובדים, מנהלים וגורמים חיצוניים. בסביבה זו, אמירות פוגעניות או התבטאויות שעלולות להיחשב כלשון הרע מהוות סוגיה משפטית מורכבת המשלבת בין דיני עבודה לבין דיני לשון הרע. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מגדיר לשון הרע כפרסום העלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. כאשר פרסומים מסוג זה מתרחשים במסגרת יחסי עבודה, הם מקבלים משמעות מיוחדת בשל יחסי הכוחות המובנים במקום העבודה, ההשלכות על המוניטין המקצועי, ופוטנציאל הפגיעה בפרנסתו העתידית של העובד. המאמר שלפניכם יסקור את המסגרת המשפטית של תביעות לשון הרע בהקשר של יחסי עבודה, את אחריות המעביד, ויציג פסיקות משמעותיות בתחום זה שעיצבו את הפרקטיקה המשפטית בישראל. הבנת הכללים המשפטיים והאתיים בנושא זה היא קריטית הן לעובדים המבקשים להגן על שמם הטוב והן למעסיקים השואפים לנהל סביבת עבודה מכבדת תוך הימנעות מחשיפה לתביעות. מתי עובד יכול לתבוע על לשון הרע? עובד יכול לתבוע בגין לשון הרע במקום העבודה כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בחוק איסור לשון הרע. ראשית, נדרש שיהיה "פרסום" כהגדרתו בחוק – כלומר, הבאת דבר לידיעת אדם זולת הנפגע. במקום העבודה, פרסום יכול להתבטא בדרכים מגוונות: החל מאמירות שליליות בפגישות צוות, דרך מכתבי נזיפה או הערכות עובד שליליות שנחשפות לעיני אחרים, ועד להודעות דואר אלקטרוני או פוסטים ברשתות חברתיות פנימיות של הארגון. חשוב לציין כי גם אמירה בעל פה בפני צד שלישי נחשבת לפרסום על פי החוק. שנית, על התוכן להיות כזה העלול לפגוע בשמו הטוב של העובד, להשפילו, לבזותו או לפגוע במשרתו או מקצועו. במקרים רבים, אמירות הנוגעות לחוסר מקצועיות, אי-יושר, או התנהגות בלתי הולמת של עובד עלולות להיחשב ללשון הרע. מקרה נפוץ במקומות עבודה מתרחש כאשר מכתבי פיטורין או שימוע כוללים האשמות חמורות שאינן מבוססות דיין. בית הדין הארצי לעבודה קבע במספר פסקי דין כי הליך פיטורין חייב להתנהל בהגינות ובתום לב, וכי האשמות שווא במסגרת זו עלולות להוות עילה לתביעת לשון הרע. עוד ראוי להדגיש כי הפסיקה הישראלית מכירה בכך שמקום העבודה הוא סביבה רגישה במיוחד, שבה פגיעה במוניטין המקצועי של אדם עלולה להוביל לנזק משמעותי וארוך טווח בקריירה שלו. אחריות המעביד על אמירות כלפי עובדיו אחריותו של מעביד בהקשר של לשון הרע כלפי עובדיו מתפרסת על מספר מישורים. ראשית, המעביד עצמו יכול להיתבע באופן ישיר כאשר הוא מוציא לשון הרע על עובד, למשל במכתב פיטורין פוגעני, בהערכת עובד שלילית שנחשפת לעיני אחרים, או בהתבטאויות פומביות. שנית, המעביד עשוי לשאת באחריות שילוחית למעשי לשון הרע שמבצעים עובדים אחרים בארגון, בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לפי עקרון האחריות השילוחית, המעביד אחראי למעשי עובדיו שנעשו במהלך עבודתם ובמסגרת תפקידם. בתי המשפט בישראל פירשו בהרחבה את גבולות ה"מסגרת" הזו, וקבעו כי גם התנהגות החורגת מהרשאה מפורשת עשויה להטיל אחריות על המעביד. יתרה מכך, על המעביד מוטלת חובה אקטיבית למנוע התנהגויות של לשון הרע בין עובדים. לצד האחריות המשפטית, קיימת גם אחריות ניהולית ואתית של המעביד ליצור אווירה של כבוד הדדי במקום העבודה. מעסיקים רבים מפתחים מדיניות ברורה האוסרת על לשון הרע, מבצעים הדרכות לעובדים, ומיישמים נהלים פנימיים לטיפול בתלונות, זאת כדי לצמצם את החשיפה המשפטית וליצור סביבת עבודה חיובית יותר. מקרים בפסיקה הפסיקה הישראלית מציבה רף גבוה להתנהלות מעסיקים בכל הנוגע לפרסומים שעלולים לפגוע בשמו הטוב של עובד. כך, בת"א 40075-08-11 אהרן נ' שופרסל בע"מ נקבע שמדובר בלשון הרע כאשר הנהלת סניף כינסה את העובדים והודיעה כי התובע “נמצא אשם” בגניבת כספים – למרות שלא היה לכך בסיס ראייתי, ובהמשך גם לא טרחה לתקן את הרושם לאחר שהמשטרה סגרה את התיק. בית-המשפט הדגיש כי עצם הפרסום הפומבי, בצירוף מחדל המעביד לחזור בו, מצדיק פיצוי של 50,000 ₪. במקביל, בע"א 18870-10-11 אלבז נ' דוד נדחה ערעורו של מנהל עמותה שהאשים עובד לשעבר בהעלמה כספית בשתי מסיבות הרמת כוסית. בית-המשפט המחוזי אישר את קביעת הערכאה הדיונית שלפיה הדברים נאמרו במכוון לפגוע במוניטין של העובד והוצגו כעובדה מוגמרת אף שידעו שאינה נכונה, וחייב את המפרסם בתשלום 75,000 ₪. פסק-דין זה מדגיש כי פרסום שהוכן מראש ומופנה במפורש לקהל עמיתים מגלה כוונה לפגיעה ומחמיר את האחריות, במיוחד כשהתלונה הפלילית כבר נסגרה. שני פסקי-הדין יחד מדגימים כי גם במצבים של חשד להפרת אמונים, מעסיקים מחויבים לבדוק היטב את העובדות ולהימנע מפרסומים גורפים או נחרצים. אי-עמידה בדרישה זו חושפת אותם לפיצוי כספי משמעותי בגין לשון הרע ולפגיעה במוניטין שלהם-עצמם כמעסיקים הוגנים. לסיכום, עולם יחסי העבודה המודרני מחייב איזון עדין בין זכות המעסיק לנהל את עסקיו ולהעריך את עובדיו, לבין הזכות של העובד לשמירה על כבודו ושמו הטוב. לשון הרע במקום העבודה היא סוגיה מורכבת הדורשת התייחסות רגישה ומודעת מצד כל הצדדים המעורבים. מצד אחד, מעסיקים זקוקים לחופש מסוים להעריך עובדים ולתעד בעיות בתפקוד, מבלי לחשוש מתביעות לשון הרע על כל ביקורת לגיטימית. מצד שני, עובדים זכאים להגנה מפני האשמות שווא או התבטאויות פוגעניות שעלולות לפגוע במוניטין המקצועי שלהם ובאפשרויות התעסוקה העתידיות שלהם. המפתח לניהול נכון של הסוגיה טמון בתקשורת מכבדת, בבירור עובדתי יסודי טרם העלאת האשמות, ובהקפדה על דיסקרטיות ופרטיות. עבור מעסיקים, פיתוח נהלים ברורים לטיפול בסכסוכים, הכשרת מנהלים בנושא תקשורת לא פוגענית, והתייעצות משפטית לפני נקיטת צעדים העלולים לפגוע במוניטין של עובדים – כל אלו יכולים לסייע במניעת תביעות ובשמירה על סביבת עבודה בריאה. אם אתם עובדים שנפגעו מלשון הרע במקום העבודה, או מעסיקים המבקשים להגן על עצמם מפני תביעות אפשריות, אל תהססו לפנות למשרד עו"ד אברהם-טל המתמחה בתביעות דיבה במקומות עבודה. אנו נעמוד לצדכם בכל שלב של ההליך המשפטי, ונעבוד במסירות להשגת התוצאה הטובה ביותר עבורכם.

תביעות דיבה בתקשורת: אחריות עיתונאית ואתיקה מקצועית בעולם המודרני, העיתונאים נמצאים בצומת מורכב בין שני ערכים מרכזיים: חופש הביטוי והזכות לשם טוב. מחד, עיתונאים נושאים באחריות חברתית להביא מידע מהימן ואמיתי לציבור, תפקיד המהווה נדבך יסודי בדמוקרטיה בריאה. מאידך, הפרסומים שלהם עלולים לפגוע בשמם הטוב של אנשים ולגרום להם נזק כלכלי, חברתי ונפשי משמעותי. בישראל, המתח הזה מוסדר באמצעות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, המגדיר לשון הרע כפרסום העלול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע במשרתו או במשלח ידו, או לפגוע במעמדו בחברה. החוק מנסה לאזן בין הערכים המתנגשים תוך שהוא קובע כי אמת דיברתי והעניין הציבורי הם הגנות מרכזיות מפני תביעות לשון הרע. במסגרת תפקידם, עיתונאים נדרשים לבדוק את העובדות שהם מפרסמים באופן מדוקדק ולהימנע מפרסומים שעלולים להכתים את שמם הטוב של אנשים ללא ביסוס עובדתי מספק. בדיקת עובדות זו אינה רק חובה משפטית אלא גם עיקרון מקצועי מרכזי באתיקה העיתונאית, המחייב את העיתונאי לפעול ביושר, אחריות והגינות כלפי הסובייקטים של הכתבות שהוא מפרסם וכלפי הציבור הרחב הקורא את הכתבות וסומך על אמינותן. כיצד בתי המשפט מתייחסים לכתבות עיתונאיות בתביעות דיבה? בתי המשפט בישראל פיתחו גישה מורכבת ומאוזנת לתביעות דיבה נגד עיתונאים, המכירה בחשיבות המיוחדת של חופש העיתונות מחד, אך מחייבת סטנדרטים גבוהים של אחריות מקצועית מאידך. בפסיקות רבות, בתי המשפט מתייחסים לסוגיית "האחריות המוגברת" של עיתונאים, הנובעת מכוחם וההשפעה הרבה של פרסומיהם. כאשר בתי המשפט בוחנים תביעות דיבה נגד עיתונאים, הם מעריכים מספר גורמים מרכזיים: האם העיתונאי ערך בדיקה עובדתית יסודית לפני הפרסום? האם ניתנה הזדמנות נאותה לנפגע להגיב לטענות נגדו טרם הפרסום? האם הפרסום היה מאוזן והוגן או שמא נעשה בצורה סנסציונית ומגמתית? והאם היה עניין ציבורי אמיתי בפרסום המידע? במקרים רבים, בתי המשפט מפעילים את "מבחן האיזון החוקתי" בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כפי שנקבע בפרשות מפורסמות. מבחן זה בוחן האם הפרסום התבצע בתום לב, האם המפרסם נקט באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום, ומהי חומרת הפגיעה הפוטנציאלית. חשוב לציין כי בתי המשפט מעניקים משקל רב לתפקידה של העיתונות כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", ומכירים בכך שפרסומים בעלי חשיבות ציבורית מובהקת עשויים לזכות להגנה מורחבת, במיוחד כאשר הם עוסקים באישי ציבור ובנושאים הנוגעים למינהל התקין. מקרים מפורסמים של עיתונאים שנתבעו ההיסטוריה המשפטית הישראלית רצופה במקרים מפורסמים של תביעות דיבה נגד עיתונאים, שהפכו לאבני דרך בהתפתחות הדין בתחום זה. אחד המקרים הידועים הוא פרשת סרן ר' נגד ד"ר אילנה דיין, שנולדה בעקבות תחקיר בתוכנית "עובדה" על אירוע ירי בילדה במהלך לחימה בעזה. התביעה הזו, שהגיעה עד לדיון נוסף בבית המשפט העליון, קבעה אמות מידה חשובות לגבי אחריות עיתונאית וההגנות העומדות לעיתונאים במסגרת חוק איסור לשון הרע. בשנים האחרונות התרבו התביעות נגד בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות, מה שהרחיב את השיח המשפטי גם לזירה הדיגיטלית. פסקי דין בתיקים נוספים מדגישים את הסטנדרטים המחמירים שבתי המשפט מחילים על עיתונאים מקצועיים בהשוואה למשתמשי רשתות חברתיות רגילים. נקודה מעניינת נוספת היא התייחסות בתי המשפט ל"אפקט הצינון" - החשש שתביעות דיבה תדירות ובסכומים גבוהים עלולות ליצור אפקט מצנן על עיתונאים ולהרתיע אותם מלערוך תחקירים על נושאים רגישים. שיקול זה נלקח בחשבון במספר פסקי דין בהם הופחתו הפיצויים שנפסקו נגד עיתונאים שפעלו בתום לב, אך טעו בעובדות. ההשלכות של תביעות דיבה על עבודת העיתונאים תביעות דיבה משפיעות באופן ניכר על דרך עבודתם של עיתונאים בישראל ועל התנהלות כלי התקשורת. הסיכון המשפטי והכלכלי הכרוך בתביעות אלו הוביל לשינויים מבניים ותהליכיים בעבודה העיתונאית, ובראשם חיזוק מנגנוני הבקרה והייעוץ המשפטי בארגוני תקשורת. כיום, רוב הכתבות הרגישות בכלי תקשורת גדולים עוברות בדיקה משפטית מקדימה, והעיתונאים מקבלים הנחיות ברורות לגבי אופן איסוף החומר, תיעודו, והצגתו באופן שיקטין את החשיפה לתביעות. אספקט חשוב נוסף הוא המודעות הגוברת בקרב עיתונאים לחשיבות של התראה מקדימה ומתן זכות תגובה נאותה למושאי הכתבות. מתן זכות תגובה הולמת אינו רק עיקרון אתי אלא גם אמצעי הגנה משפטי חשוב, שכן בתי המשפט רואים בכך אינדיקציה לתום לבו של העיתונאי. יש הטוענים כי תביעות דיבה תכופות, במיוחד מצד גורמים בעלי אמצעים כלכליים ניכרים, יוצרות "אפקט מצנן" המרתיע עיתונאים מלחקור נושאים רגישים. מנגד, אחרים סבורים כי האיום המשפטי דווקא מעלה את רף המקצועיות העיתונאית ומחייב בדיקה קפדנית יותר של העובדות, מה שתורם לאמינות ולאיכות הדיווח. עיתונאים רבים מוצאים עצמם נאלצים לאזן בין האינטרס הציבורי בחשיפת מידע לבין הזהירות המשפטית, איזון שלעתים מוביל להתלבטויות אתיות ומקצועיות מורכבות. בשורה התחתונה, תביעות דיבה בתקשורת מהוות זירה מרתקת שבה נבחנים הגבולות בין ערכים חברתיים ומשפטיים מתנגשים. מצד אחד, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם נדבכים חיוניים בחברה דמוקרטית, המאפשרים ביקורת על מוקדי כוח וחשיפת שחיתויות. מן הצד השני, הזכות לשם טוב מהווה זכות יסוד של כל אדם, והפגיעה בה עלולה לגרום נזקים בלתי הפיכים. המערכת המשפטית הישראלית מנסה למצוא את שביל הזהב בין הערכים הללו, באמצעות מבחני איזון מורכבים שהתפתחו בפסיקה לאורך השנים. ככל שהתקשורת נעשית מגוונת יותר וערוצי המידע מתרבים, האתגרים בתחום דיני הדיבה הופכים מורכבים יותר. עיתונאים, עורכי דין וקובעי מדיניות נדרשים להתמודד עם שאלות חדשות הנוגעות לאחריות המשפטית של פלטפורמות דיגיטליות, לסטנדרטים האתיים החלים על בלוגרים ויוצרי תוכן עצמאיים, ולהשפעתן של הרשתות החברתיות על השיח הציבורי. האיזון הנכון בין הזכויות המתנגשות אינו סטטי אלא דינמי, ומשתנה בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות, חברתיות ומשפטיות. בסופו של דבר, האחריות העיתונאית והאתיקה המקצועית אינן רק חובות משפטיות אלא גם מחויבויות מוסריות, המהוות את הבסיס לאמון הציבור בתקשורת. במידה ונתקלתם בפרסום פוגעני או שאתם נתבעים בגין פרסום שערכתם, פנו למשרד עורכי דין אברהם-טל מתמחה בייצוג לקוחות בתיקי לשון הרע ותביעות דיבה, עם ניסיון רב בייצוג אנשי תקשורת, אנשי ציבור ואזרחים מן השורה. אנו מבינים את המורכבות המשפטית והרגישות האישית הכרוכה בתביעות אלו, ומחויבים לספק ייעוץ משפטי מקצועי ואסטרטגי מותאם לנסיבות הייחודיות של כל מקרה.

הסכמי פשרה בתביעות דיבה: יתרונות, חסרונות ומה כדאי לדעת תביעות דיבה הן הליכים משפטיים מורכבים הנוגעים לפגיעה בשמו הטוב של אדם או ארגון. בעידן בו המידע מתפשט במהירות ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת השונים, תביעות דיבה הפכו לשכיחות יותר. עם זאת, לא תמיד ניהול תביעה משפטית מלאה הוא הפתרון האופטימלי. הסכמי פשרה מהווים אלטרנטיבה משמעותית ליישוב סכסוכים מסוג זה, ומאפשרים לצדדים להגיע לפתרון מוסכם מבלי לעבור את מלוא ההליך המשפטי. במאמר זה נסקור את מהותם של הסכמי פשרה בתביעות דיבה, את היתרונות והחסרונות שלהם, ואת השיקולים שכדאי לקחת בחשבון בעת קבלת החלטה האם לפנות למסלול הפשרה. ההחלטה להגיע לפשרה או להמשיך בהליך משפטי מלא יכולה להשפיע משמעותית לא רק על התוצאה הסופית של הסכסוך, אלא גם על המשאבים שיושקעו בו, על רמת החשיפה הציבורית ועל היחסים העתידיים בין הצדדים המעורבים. מהו הסכם פשרה? הסכם פשרה בתביעות דיבה הוא מסמך משפטי מחייב שנחתם בין הצדדים המעורבים בסכסוך, במטרה ליישב את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. במהותו, ההסכם משקף פשרה הדדית שבה כל צד מוותר על חלק מדרישותיו המקוריות כדי להגיע להסדר מוסכם. בהקשר של תביעות דיבה, הסכם פשרה עשוי לכלול מגוון רחב של תנאים, כגון פרסום התנצלות פומבית, הסרת תכנים פוגעניים, תיקון פרסומים קודמים, תשלום פיצוי כספי לנפגע, או התחייבות להימנע מפרסומים דומים בעתיד. חשוב לציין כי הסכם פשרה יכול להיחתם בכל שלב של ההליך המשפטי – לפני הגשת תביעה, במהלך ההליך המשפטי, ואפילו לאחר שניתנה הכרעה בבית המשפט אך טרם התממשה. על פי החוק הישראלי, הסכם פשרה בתביעת דיבה נחשב לחוזה לכל דבר ועניין, ומחייב את הצדדים לקיים את התנאים שסוכמו בו. הצדדים יכולים להגיש את הסכם הפשרה לבית המשפט ולבקש לתת לו תוקף של פסק דין, מה שמחזק את יכולת האכיפה שלו. הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין מעניק לצדדים ביטחון רב יותר שהצד השני יקיים את חלקו בהסכם, שכן הפרתו עלולה להוביל לסנקציות משפטיות. מתי כדאי לבחור פשרה במקום תביעה? ההחלטה לפנות להסכם פשרה במקום לנהל תביעת דיבה מלאה תלויה במספר גורמים משמעותיים. ראשית, יש לשקול את סיכויי ההצלחה של התביעה. כאשר קיים ספק לגבי היכולת להוכיח את יסודות עוולת לשון הרע, או כאשר הנתבע יכול להסתמך על הגנות חזקות המעוגנות בחוק (כגון אמת דיברתי או תום לב), פשרה עשויה להיות אופציה עדיפה. שיקול נוסף הוא הרצון לשמור על פרטיות וחיסיון. הליכים משפטיים הם לרוב פומביים, ותביעת דיבה עלולה למשוך תשומת לב תקשורתית שדווקא מגבירה את החשיפה לתוכן הפוגעני. הסכם פשרה מאפשר לצדדים לשמור על שליטה רבה יותר בפרטי המקרה ולהגביל את החשיפה הציבורית. בנוסף, פשרה היא אופציה מועדפת כאשר קיימים יחסים מתמשכים בין הצדדים, כגון שותפים עסקיים, חברי משפחה או שכנים, שכן היא מאפשרת יישוב הסכסוך באופן שמונע החרפה של היחסים העכורים. שיקול חשוב נוסף הוא הגורם הכלכלי. ניהול תביעת דיבה עלול להיות הליך יקר, ממושך ומתיש, הכרוך בעלויות משפטיות גבוהות, אגרות בית משפט, והשקעת זמן וכוח נפשי. גם במקרה של זכייה בתביעה, הפיצויים המוענקים בתביעות דיבה בישראל נוטים להיות מתונים יחסית, ולא תמיד מכסים את העלויות הכרוכות בניהול התביעה. פשרה יכולה לאפשר חיסכון משמעותי במשאבים ולהביא לסיום מהיר יותר של הסכסוך. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בפרסום שכבר איבד מהרלוונטיות שלו, או כאשר הנזק התדמיתי כבר התרחש וקשה להשיב את המצב לקדמותו. יתרונות וחסרונות של פשרות בתביעות דיבה יתרונות הסכמי פשרה אחד היתרונות המשמעותיים של הסכמי פשרה הוא השליטה שהם מעניקים לצדדים בתוצאה הסופית, ברוב המקרים. בתביעה משפטית, ההכרעה נתונה בידי בית המשפט, ויש אלמנט של אי-ודאות לגבי התוצאה. לעומת זאת, בהסכם פשרה, הצדדים יכולים לעצב פתרון המותאם לצרכים ולאינטרסים שלהם. למשל, נפגע מדיבה עשוי להעדיף התנצלות פומבית והסרת הפרסום הפוגעני על פני פיצוי כספי, דבר שקשה יותר להשיג במסגרת פסק דין רגיל. יתרון נוסף הוא המהירות והיעילות. הליכים משפטיים בישראל עלולים להימשך שנים, במיוחד אם מוגשים ערעורים. הסכם פשרה מאפשר סיום מהיר יותר של הסכסוך, מה שמונע את המשך הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע ומאפשר לכל הצדדים להמשיך הלאה. החיסכון בעלויות הוא יתרון משמעותי נוסף, כפי שצוין קודם, שכן פשרה חוסכת הוצאות משפטיות, אגרות בית משפט, ועלויות עקיפות כמו ימי עבודה אבודים והשפעות פסיכולוגיות של הליך משפטי ממושך. מבחינת תדמית ציבורית, הסכם פשרה מאפשר לשני הצדדים לשמור על כבודם. הנתבע אינו נאלץ להודות באשמה באופן מלא, והתובע מקבל מענה לפגיעה שחווה, ללא סיכון של דחיית תביעתו. בנוסף, פשרה מאפשרת גמישות ויצירתיות בפתרונות, כגון שילוב של פיצוי כספי עם אמצעים אחרים כמו התנצלות, תיקון הפרסום, או התחייבות להימנע מפרסומים דומים בעתיד. חסרונות הסכמי פשרה למרות היתרונות הרבים, להסכמי פשרה בתביעות דיבה יש גם חסרונות משמעותיים. החיסרון המרכזי הוא היעדר הכרעה משפטית ברורה. כאשר סכסוך מסתיים בפשרה, לא נקבעת אמת משפטית אחת לגבי אחריותו של הנתבע או מידת הפגיעה בתובע. בהיעדר פסק דין, לא נוצר תקדים משפטי שיכול לסייע במקרים דומים בעתיד, ולא מתקבלת הכרה פומבית מלאה בצדקת עמדתו של התובע. חסרון נוסף הוא תחושת הפשרה והוויתור. עבור חלק מהנפגעים מלשון הרע, עצם הרעיון של להתפשר עם מי שפגע בשמם הטוב יכול להיחשב כוויתור על כבודם וזכויותיהם. תחושת הצדק והתיקון המוסרי שמתקבלת מניצחון בבית המשפט אינה מושגת במלואה בהסכם פשרה. בנוסף, יש חשש מפני אי-קיום ההסכם. למרות שהסכם פשרה הוא מסמך משפטי מחייב, אכיפתו עלולה להיות מורכבת, במיוחד אם לא קיבל תוקף של פסק דין. חיסרון משמעותי נוסף נוגע להרתעה. אחת המטרות של תביעות דיבה היא להרתיע מפני פרסומים פוגעניים בעתיד. פשרה, במיוחד אם תנאיה חסויים, עלולה להפחית את האפקט ההרתעתי. יתכן שיתפרש שניתן "לקנות את הדרך החוצה" מאחריות על פרסומים פוגעניים, מה שעלול לעודד התנהגות דומה בעתיד. מה כדאי לדעת לפני חתימה על הסכם פשרה? לפני חתימה על הסכם פשרה בתביעת דיבה, חשוב לשקול מספר היבטים מהותיים. ראשית, מומלץ להתייעץ עם עורך דין המתמחה בדיני לשון הרע שיוכל להעריך את סיכויי ההצלחה של התביעה ואת הגישה הטובה ביותר למו"מ. שנית, יש לוודא שתנאי ההסכם בהירים, ספציפיים וניתנים לאכיפה. הגדרות עמומות עלולות להוביל לסכסוכים נוספים בעתיד לגבי פרשנות ההסכם. נקודה חשובה נוספת היא סוגיית החיסיון והפרטיות. יש לקבוע במפורש בהסכם אילו פרטים יישארו חסויים ואילו יהיו פומביים. במקרים רבים, שני הצדדים מעוניינים בדיסקרטיות, ולכן נכללים בהסכם סעיפי סודיות. עם זאת, יש לזכור כי אם ההסכם מקבל תוקף של פסק דין, הוא עשוי להפוך לנחלת הכלל כחלק מהמסמכים המשפטיים הפומביים. לסיכום, הסכמי פשרה מהווים כלי חשוב ביישוב תביעות דיבה, ומציעים אלטרנטיבה יעילה והגיונית למאבק משפטי ממושך. הם מאפשרים לצדדים לשמור על שליטה בתוצאה, לחסוך במשאבים, ולהגיע לפתרון מהיר ומותאם אישית. עם זאת, פשרה אינה מתאימה לכל מקרה, ויש לשקול בקפידה את יתרונותיה וחסרונותיה אל מול האופציה של ניהול תביעה מלאה. ההחלטה צריכה להתקבל על בסיס הנסיבות הספציפיות של כל מקרה, כולל חוזק הראיות, האינטרסים הספציפיים של התובע, וההשלכות הרחבות יותר על המוניטין ועל היחסים העתידיים בין הצדדים. סופו של דבר, המטרה העיקרית היא להשיג את הפתרון היעיל והאפקטיבי ביותר שיענה על הצרכים והאינטרסים של הצד שנפגע, תוך התחשבות במציאות המשפטית, הכלכלית והחברתית. התייעצות עם עורך דין מנוסה בתחום דיני לשון הרע חיונית לקבלת החלטה מושכלת ולניהול אפקטיבי של המשא ומתן לקראת הסכם פשרה. אם אתם מתמודדים עם פגיעה בשמכם הטוב או עומדים בפני תביעת דיבה, משרד עורכי הדין אברהם-טל מציע לכם ייעוץ משפטי מקצועי ומנוסה. אנו מתמחים בייצוג לקוחות בתחום לשון הרע והדיבה, וליווי בהליכי פשרה מול הצד השני. פנו אלינו עוד היום לפגישת ייעוץ ראשונית ונסייע לכם למצוא את הפתרון המיטבי עבורכם.

בעידן הויראלי שבו אנו חיים, כמעט כל אחד מאיתנו הפך לפרסונה ציבורית במידה מסוימת. הרשתות החברתיות, בלוגים, פורומים ופלטפורמות תקשורת נוספות מאפשרות לנו להביע דעות ולשתף מידע בקלות ובמהירות

תביעות דיבה בתחום הפוליטי: חופש הביטוי מול שמירה על שם טוב

השפעת הרשתות החברתיות על תביעות דיבה: מקרים ופסיקות עדכניות