השפעת הרשתות החברתיות על תביעות דיבה: מקרים ופסיקות עדכניות
השפעת הרשתות החברתיות על תביעות דיבה: מקרים ופסיקות עדכניות
העידן הדיגיטלי הביא עמו מהפכה של ממש באופן שבו אנו מתקשרים זה עם זה. פלטפורמות כמו פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם הפכו לזירה מרכזית לשיתוף דעות, חוויות ומידע. עם זאת, לצד היתרונות הרבים שמביאות עמן הרשתות החברתיות, הן מציבות אתגרים משפטיים חדשים, במיוחד בתחום דיני לשון הרע. המהירות שבה נפוץ מידע ברשתות החברתיות, היקף החשיפה הפוטנציאלי והאנונימיות היחסית שהן מאפשרות, מעוררים שאלות משפטיות מורכבות שלא עמדו בפני מערכת המשפט בעבר. בישראל, חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נחקק הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות, והתאמתו למציאות הדיגיטלית מהווה אתגר מתמשך לבתי המשפט. מצד אחד, הזכות לחופש הביטוי מהווה זכות יסוד במשטר דמוקרטי, ומצד שני, הזכות לשם טוב ולפרטיות מהווה אף היא זכות יסוד חשובה. האיזון העדין בין זכויות אלו מקבל משנה תוקף בעידן שבו כל אדם יכול להפוך למפיץ מידע בעל השפעה פוטנציאלית רחבה.
מתי פרסום בפייסבוק, טוויטר או אינסטגרם ייחשב לדיבה?
השאלה מתי פרסום ברשתות חברתיות ייחשב ללשון הרע מוכרעת על-פי אותם עקרונות הקבועים בחוק איסור לשון הרע. על פי החוק, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, או לפגוע בשמו הטוב. ההבדל המרכזי בפרסום ברשתות חברתיות נוגע להיקף ה"פרסום" - תנאי הכרחי לגיבוש עוולת לשון הרע. בפסק הדין המנחה בעניין מור נ' ברק, קבע בית המשפט העליון כי פרסום באינטרנט מהווה "פרסום" לצורך החוק. כך, גם פוסט בפייסבוק, ציוץ בטוויטר או תמונה עם כיתוב באינסטגרם יכולים להוות לשון הרע אם הם עומדים ביתר התנאים. חשוב לציין כי ברשתות החברתיות, גם פעולות כמו "שיתוף" (share), או "ריטוויט" עשויות להיחשב בנסיבות מסוימות כ"פרסום" לצורך דיני לשון הרע.
חובת הפלטפורמות לפקח על תכנים
שאלה מרכזית בהקשר של תביעות לשון הרע ברשתות חברתיות היא מידת האחריות של הפלטפורמות עצמן לתכנים המפורסמים בהן. בישראל, חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע אינם מטילים אחריות ישירה על מתווכי תוכן כמו פייסבוק או טוויטר לתכנים המפורסמים על ידי משתמשים. עם זאת, בתי המשפט הישראליים הכירו בכך שלפלטפורמות יש אחריות מסוימת להסיר תכנים פוגעניים לאחר קבלת התראה. היו מקרים בהם קבע בית המשפט כי על פייסבוק חלה חובה להסיר תכנים פוגעניים לאחר קבלת התראה, וכי התעלמות מהתראה כזו עשויה להוביל לאחריות משפטית. זאת, בשונה מהגישה האמריקאית המעניקה חסינות רחבה יותר לפלטפורמות מכוח סעיף 230 ל־Communications Decency Act. מגמה עולמית הולכת ומתחזקת היא הטלת חובות מוגברות על פלטפורמות דיגיטליות לפקח על התכנים המתפרסמים בהן, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, ב־Digital Services Act האירופי.
דוגמאות בפסיקה הישראלית והבינלאומית
הפסיקה הישראלית הכירה בכך שפרסומים הנושאים לשון הרע באינטרנט הם פרסומים העומדים ביסודות העוולה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה קובעת כי זכותם של מעבירי תוכן משניים ברשתות החברתיות לחופש הביטוי אינה מזכה אותם בחסינות גורפת מפני תחולת החוק. בעניין ע"א 35757-10-16 (נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול), בית המשפט דן בשאלה האם לחיצה על כפתורי החיבוב והשיתוף ברשת החברתית פייסבוק יכולה להיחשב כפרסום לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. היועץ המשפטי לממשלה סבר כי המונח "פרסום" אינו כולל את פעולת החיבוב, אך ככלל פעולת השיתוף עשויה להיחשב כ"פרסום" לעניין החוק, תוך התחשבות באפשרות ל"הקלה" בהתאם לסעיף 19(1) לחוק.
חידוש משמעותי בפסיקה הישראלית נוגע לאחריות בגין שיתוף תכנים. בפסק הדין נידיילי תקשורת נקבע, כי גם שיתוף (share) של פוסט המהווה לשון הרע עשוי להקים אחריות משפטית, גם אם מבצע השיתוף לא יצר את התוכן המקורי. עם זאת, בית המשפט ציין כי מידת האחריות של משתף התוכן עשויה להיות נמוכה יותר מזו של יוצר התוכן המקורי, והדבר תלוי בנסיבות הספציפיות, כגון היקף החשיפה והאם המשתף הוסיף הערות משלו.
בזירה הבינלאומית, ניתן לראות מגמות דומות. באירופה, בית המשפט האירופי לזכויות אדם קבע כי אתרי חדשות יכולים לשאת באחריות לתגובות פוגעניות שפורסמו על ידי גולשים. בארצות הברית, לעומת זאת, חופש הביטוי זוכה להגנה רחבה יותר, ובתי המשפט נוטים להגביל תביעות לשון הרע נגד משתמשי רשתות חברתיות, במיוחד בהקשרים של ביקורת על אנשי ציבור או בנושאים בעלי עניין ציבורי.
מגמות עתידיות בתחום תביעות הדיבה ברשתות החברתיות
ככל שהרשתות החברתיות ממשיכות להתפתח ולהשפיע על חיינו, כך מתפתחת גם הפסיקה בנושא תביעות דיבה בפלטפורמות אלה. מגמה מעניינת המסתמנת בשנים האחרונות היא ההתייחסות השונה לסוגים שונים של פרסומים: בתי המשפט בישראל מתחילים להבחין בין “שיח פרוע” שמאפיין קבוצות דיון או תגובות לכתבות, לבין פרסומים מחושבים יותר בפרופילים אישיים או דפי עסקים.
בת”א 29880-08-13 ל. נ’ קובי ואח’, קבע בית המשפט כי יש לבחון את התוכן הפוגעני בהתאם להקשר שבו פורסם, והכיר בכך שקבוצת פייסבוק מסוימת מהווה “קהילה וירטואלית” בעלת קודים תרבותיים ושפה משלה. בהתאם לכך, נפסק כי הערכת הפגיעה נעשית לעיתים בתוך ההקשר התרבותי והחברתי של אותה קהילה, ולא באופן אבסולוטי. מגמה זו משקפת הבנה גוברת של מערכת המשפט למורכבות ולדינמיקה הייחודית של השיח המקוון
בשורה התחתונה, עידן הרשתות החברתיות הציב בפני מערכת המשפט אתגרים חדשים בכל הנוגע לדיני לשון הרע. הפסיקה הישראלית מתמודדת עם אתגרים אלה תוך ניסיון לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. נראה כי המגמה היא להחמיר עם פרסומים פוגעניים ברשתות חברתיות, במיוחד כאשר מדובר בפרסומים המגיעים לקהל רחב ועלולים לגרום לנזק משמעותי. עם זאת, בתי המשפט גם מכירים במאפיינים הייחודיים של השיח ברשתות חברתיות ומתאימים את הפסיקה בהתאם.
אם אתם מתמודדים עם פרסום פוגעני ברשתות החברתיות, או שמא נתבעתם בגין פרסום שהעליתם, חשוב לפנות לייעוץ משפטי מקצועי ומיומן. משרד עו"ד אברהם-טל מתמחה בתחום דיני לשון הרע בעידן הדיגיטלי ומעניק ללקוחותיו ייצוג מקצועי תוך הבנה מעמיקה של המורכבויות המשפטיות והטכנולוגיות בתחום זה. אל תתמודדו לבד עם סוגיות משפטיות מורכבות אלו – צרו קשר עוד היום וקבלו את הייעוץ המשפטי המקצועי שמגיע לכם.
