כדי לזכות בתביעת דיבה ולשון הרע נדרשים 3 תנאים המתוארים כדלקמן:

קיומה של לשון הרע

לשון הרע מוגדרת בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. ההגדרה בחוק מוסיפה, כי פרסום שעלול לפגוע באדם במשרתו, במשלח ידו או במקצועו, גם כן תיחשב ללשון הרע. בתיקון מאוחר לחוק הוספו הקריטריונים הבאים לפרסום שעלול לפגוע בשמו הטוב של אדם והם:  פרסומים הנוגעים לגזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

נראה אם כן, כי ההגדרה לקיומה של לשון הרע רחבה מאוד וכוללת, למעשה, כל פרסום של אמירה פוגענית. לכך יש להוסיף כי החוק אינו דורש התקיימותו של נזק הפגיעה בשם הטוב אלא קובע כי די בכך שהפרסום עלול לעשות כן. בנוסף, החוק קובע כי לשון הרע יכולה גם להיות מרומזת, להבדיל ממפורשת.

יחד עם זאת, יש לשים לב לכך שהחוק דורש כי הפגיעה בשם הטוב תהיה "בעיני הבריות". כלומר, אין די בכך שאדם נפגע או נעלב מדברים שנאמרים אודותיו. צריך כי לשון הרע תפגע בשמו הטוב בעיני אחרים. אין די בעלבון אלא צריך שלתוכן הדברים יהיה פוטנציאל לשנות לרעה את דעתם של אחרים על הנפגע.

למרות שההגדרה רחבה מאוד, פסיקת בתי המשפט לאורך השנים קבעה מגבלות על הגדרתה של לשון הרע אשר מקימה חבות בנזיקין.

כך, נקבע כי אמירת קללות וגידופים, תוך כדי דין ודברים סוער, לא תמיד תיחשב לשון הרע; כי ביקורת צרכנית לא תמיד תיחשב לשון הרע; כי לשון הרע בקרב חוג מכרים קרובים/משפחה לא תמיד תיחשב לשון הרע וכך הלאה, כאשר הכלל הקובע הוא כי בחינת לשון הרע לא נעשית בחלל ריק ונבחנת בהקשר שבו הדברים נאמרו, תוך בחינת נמעני הפרסום ונסיבות הפרסום.

קיומו של פרסום דיבה ולשון הרע

פרסום מוגדר בחוק באופן רחב והוא כולל פרסום בכתב, בעל פה ובכל אופן אחר של תקשורת.

חשוב לציין, כי פרסום לשון הרע חייב להיות בפני אדם אחר לבד מהנפגע. כלומר, דברים פוגעניים שנאמרים לאדם בפניו לא נחשבים לפרסום.

כאשר מדובר בהליכים אזרחיים, די באדם אחד אשר נחשף לפרסום כדי לקיים את דרישת החוק.

כאשר מדובר בהליכים פליליים, יש להוכיח חשיפה של 2 בני אדם ויותר לפרסום כדי לקיים את דרישת החוק.

אין הגנה לפרסום הדיבה

חוק איסור לשון הרע דן הן בזכות של אדם לשם טוב והן בזכות של אדם לחופש ביטוי.

כדי לקיים את המתח בין שתי זכויות יסוד אלה, בחוק איסור לשון הרע נקבעו שורה ארוכה של הגנות לפרסומים, אשר מקום בו הם מתקיימים, המפרסם פטור מאחריות.

ההגנות בחוק מתחלקות לשלוש: האחת, פרסומים מותרים – פרסומים אשר לא ניתן לתבוע בגינם (כך, לדוגמא, פרסומים הנעשים תוך כדי הליך שיפוטי); השנייה, פרסומי אמת – פרסומים שנכונים מבחינה עובדתית ואשר יש בפרסומם עניין ציבורי; השלישית, פרסומים שפורסמו בתום לב – מקרים ספציפיים, הקבועים בחוק, ואשר בהם המפרסם פרסם אותם בתום לב, כלומר לאחר בדיקת העובדות, באופן מתון ומידתי (כך, לדוגמא, הבעת דעה בנושא ציבורי, הגשת תלונה לרשות מוסמכת ועוד).

כאשר בית המשפט קובע כי על הפרסום חלה איזה מן ההגנות, אזי המפרסם פטור מאחריות.