חשיפת מידע רפואי של אדם ללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיותו בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, וניתן לתבוע פיצויים בגינה על הנזק שנגרם (סעיף זה בחלופותיו השונות מתייחס למידע רפואי כמידע העוסק בענייניו הפרטיים של אדם, מידע העוסק בעניינים הנוגעים לצנעת חייו האישיים של אדם, וכמידע על למצב בריאותו של אדם).

כאשר מדובר בחשיפה על ידי מטפל או עובד מוסד רפואי מדובר בהפרת סודיות רפואית וחל גם סעיף 19(א) לחוק זכויות החולה שקובע כי על מטפל או עובד מוסד רפואי לשמור בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

סעיף 20(א) לחוק זכויות החולה קובע את התנאים בהם רשאי מטפל או מוסד רפואי למסור מידע רפואי שכזה. בין היתר, למשל, ניתן למסור את המידע הרפואי למטפל אחר לצורך טיפול במטופל (סעיף 20 (3)) או לעובד המוסד (שאינו מטפל), כאשר מסירת המידע היא לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו (סעיף 20(6) לחוק הנ"ל).

הפגיעה בפרטיות יכולה להיות בדרך של פרסום המידע הרפואי או בשימוש במידע הרפואי (שימוש הוגדר בחוק כגילוי, העברה או מסירה), כך נקבע כי קיימת הפרת חוק הגנת הפרטיות, כאשר עובדות מוסד רפואי עיינו ללא רשות בתיק הרפואי של עמיתה, אף שלא פרסמו את המידע לאחרים.

במקרים מסויימים עשויה לקום לפוגע הגנה מפני תביעה, כך אם הפגיעה נעשתה בתום לב ובנסיבות שהחוק קבע, וכן אם בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, והכוונה היא האם יש טעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי.

על פי סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, רשאי בית המשפט לחייב את הפוגע לשלם למי שפרטיותו נפגעה פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים בלא הוכחת נזק, וכפל הסכום אם הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע.

 בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב, בין היתר, במהות הפרסום, אופי הפרסום ובהיקפו,    בעוצמת הפגיעה והסבל שחווה הנפגע ובהתנהגות הצדדים.

בפסיקה נקבע כי השיקולים המשפיעים על גובה הפיצוי הינם האם הטיפול הרפואי שנחשף הינו בעל אופי משפיל או מבזה; האם המידע נחשף לציבור גדול; האם המידע נחשף לסביבה קרובה כך שהשפעת החשיפה גדולה יותר; והאם היה צורך או הצדקה עניינית בחשיפה (ת"ק 3900-09 ציון נ' בן ארי ואח')