שיימינג – בושה של פרסום

הביוש (השיימינג) הוא תופעה עתיקת יומין.

בימי הביניים היו מורחים אדם בזפת ומדביקים לו נוצות על מנת להשפיל אותו.

בספרו "תמול שלשום" כותב הסופר ש"י עגנון על מנהג שהתקיים ביישוב היהודי בגולה, לפיו הצמידו פתקים לזנבות כלבים ועליהם כתבו את שמותיהם של המנודים והמוחרמים.

להבדיל, הביוש המודרני נעשה רובו ככולו באינטרנט, באמצעות הרשתות החברתיות.

לא צריך זפת, לא נוצה וגם לא זנב כלב – מספיקה מקלדת. 

חשוב להדגיש, כי אין בחוק איסור לשון הרע הגדרה מהו ביוש ומושג זה כלל לא מופיע בו.

במובנים רבים, כל פרסום שפוגע בשם הטוב של אדם הוא, למעשה, ביוש. האדם שעליו פרסמו מתבייש בפרסום ומכריו מתביישים עבורו ובשבילו. 

ניתן, באופן כללי, לאפיין ולהגדיר פרסומי שיימינג כך: 

1. פרסומים בהיקף נרחב – פרסום בקבוצות חברתיות גדולות במדיות החברתיות (דוגמת קבוצות פייסבוק שמונות מאות אלפי ומליוני משתמשים); פרסום אצל "מובילי דעת קהל" (משתמשים עם מאות אלפי ומליוני עוקבים) ועוד.
2. פרסום ש"יוצא משליטה" – פרסום שמועבר ומשותף על-ידי רבים לרבים אחרים ולעתים תוך שהדברים, תוך כדי העברתם, מוצאים מהקשרם, מוגזמים ומנופחים. 
3. בדרך כלל הפרסום חמור וסנסציוני. 
4. בדרך כלל נשוא הפרסום (האדם עליו כותבים) הוא אדם פרטי ואנונימי עד לאותו פרסום, וכזה שאין לו יכולות להתמודד עם מבול הפרסומים. 

ניתן לחלק את השיימינג לשלוש קבוצות: הביוש החוקי; הביוש הטוב; הביוש הרע.

• הביוש החוקי:

אולי תופתעו לגלות שבתי המשפט בישראל מפרסמים שיימינג וביוש. כך, למשל, במקרה של סרבן גט.

במקרה שנדון לאחרונה, של סרבן הגט עודד גז, בית הדין הרבני הטיל עליו סנקציות חברתיות, המבוססות על עיקרון "הרחקות דרבנו תם", שכוללות הרחקת המנודים מחיי הקהילה וביושם ברבים.

סרבן הגט הגיש ערעור לבית המשפט העליון ואולם השופט אליקים רובינשטיין אישר לבית הדין הרבני לנהוג כך וקבע:

"בהינתן האפקט של הביוש (ה"שיימינג") בגילוייו השונים ובשל יצר לב האדם, על המטילים הרחקות לנהוג זהירות מופלגת, כדי

לבחור את המקרים המתאימים ולא לגלוש למחוזות לא ראויים או אף כוזבים.

על כן אין ההרחקות מסורות לכל מאן דבעי, לכל בר בי רב ולעולה על רוחו, אלא לבית הדין בלבד, שיכול להטילן לאחר שאיזן

וחקר ושוכנע כי המקרה שלפניו מצדיק את ההרחקות... אין ביוש "כלאחר יד" דומה לביוש הנעשה לאחר דיון משפטי ובירור

עובדות המקרה הפרטני לאשורן. לדידי, חלק ניכר מן הבעייתיות בתופעת ה"שיימינג" ברשתות החברתיות נובע מכך שהדבר

נעשה בפזיזות, לעתים על בסיס שמועות בלבד, ושמו הטוב של הפרט נפגע על לא עוול בכפו, לעתים באופן שאינו ניתן לתיקון;

לא כך כאשר הדברים נעשים לאחר בירור עובדות המקרה לאשורן, כבענייננו, וכאמצעי כמעט אחרון"

בגץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים. (פסק דין מיום 28.2.2017).

• הביוש הטוב:

ביוש יכול גם לקדם מטרות חברתיות ראויות. כך, למשל, פרסום ביקורתי של התנהגות אנטי-חברתית (התעללות בילדים או חסרי-ישע, בחיות, התנהגות גזענית וכך הלאה) יכול להועיל לכלל החברה על-ידי העלאת מודעות, קידום הרתעה ועוד.

זאת על אף שנשוא הפרסום (המתעלל, הגזען וכו') עשוי להיפגע מכך.

הדעת נותנת כי מקום בו מדובר בפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי, הציבור עשוי להפיק תועלת מכך, למרות שהמדובר בביוש.

• הביוש הרע:

לצד כל אלה, יש את הביוש הרע, המכוער והפוגעני, שבו מביישים אדם על לא עוול בכפו או, לחילופין, בלי פרופורציה ומידתיות בין הנטען כלפיו לבין תפוצת וחומרת הפרסום. הביוש הרע הוא הביוש היחיד שניתן לתבוע בגינו.

כאמור, הביטוי ביוש אינו מופיע בחוק איסור לשון הרע ואין כל התייחסות אליו.

ואולם כאשר אנו תובעים לשון הרע על פרסום שעונה על ההגדרות של שיימינג, אנחנו צריכים לתת את הדגש למאפיינים החמורים של פרסום זה, ובכלל זה: היקף הפרסום, תפוצתו והנזק שגרם.

אברהם-טל משרד עורכי דין שיימינג יסייעו לך להתגונן ואף להגיש תביעה כנגד המפרסמים.