מבין שלל ההגנות שחוק איסור לשון הרע מעניק לפרסומי לשון הרע, הגנת אמת הפרסום, המוכרת בשם "אמת דיברתי", נחשבת ל"מלכת ההגנות".

הגנה זו קובעת 2 כללים בסיסיים להתקיימותה: הפרסום צריך להיות פרסום עובדתי נכון; בנוסף, הפרסום צריך להיות בעל עניין ציבורי.

וכך ההגנה מנוסחת בחוק איסור לשון הרע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

כלומר, המחוקק קבע כי פרסומים עובדתיים אשר יש בהם עניין ציבורי יזכו להגנת החוק אפילו אם יש בהם פגיעה בשם הטוב של אדם. זאת מתוך ההנחה שיש בפרסומים אלה תועלת חברתית והם תורמים לדיון הציבורי.

כך נוסחו הדברים בפסק דין עקרוני בנושא: "הרציונל למתן הגנה לפרסום אמיתי שיש בו ענין ציבורי טמונה בהנחה כי בעניינים בעלי משמעות ציבורית עדיף גילוי האמת, גם אם יש בכך פגיעה בפרט, אשר כלפיו מוטחים דברי ביזוי והשפלה".

נשאלות 2 שאלות עקרוניות: מהו פרסום אמת ומהו עניין ציבורי:

אמיתות הפרסום

בפסק דין עקרוני שניתן בשנת 2014 בבית המשפט העליון נקבע כי בכל הקשור להגנת אמת הפרסום בחוק איסור לשון הרע, האמת היא אמת משפטית.

כלומר, זוהי אינה אמת מוחלטת ואבסולוטית או אמת פילוסופית אלא אמת עובדתית אשר נקבעת על-ידי בית המשפט, בכלים משפטיים.

כך, כאשר בית משפט מרשיע אדם בביצועה של עבירה פלילית, האמת היא כי אותו אדם ביצע את העבירה הפלילית כל עוד לא נקבע אחרת.

באופן דומה, אם פורסם כי חנות רהיטים מכרה סחורה פגומה, ובמהלך הבירור המשפטי, לאחר שהוצגו ראיות, בית המשפט יקבע כי אכן כך, זו תיחשב לאמת המשפטית העובדתית ותזכה את המפרסם בהגנת אמת הפרסום.

עד לפסק הדין משנת 2014, ההנחה הייתה כי גם אמת שהייתה נכונה בעת הפרסום ואולם אינה כזו עוד, תיחשב לאמת בגדרי חוק איסור לשון הרע.

כך, למשל, כאשר פורסמה ידיעה עיתונאית על כך שפלוני ביצע עבירה פלילית המפרסם נהנה מהגנת אמת הפרסום גם אם במועד מאוחר יותר, לאחר הפרסום, נקבע או התברר כי אותו פלוני לא ביצע את העבירה (בין אם זוכה או כל סיבה אחרת). אמת זו כונתה "אמת לשעתה".

פסק הדין משנת 2014 קבע, כי הגנת אמת הפרסום תחול רק על פרסום שמשקף את האמת כפי שהייתה בזמן הפרסום, ולא כפי שנחזתה באותה עת. 

כלומר, לא "אמת לשעתה" אלא "אמת לאמיתה". 

עניין ציבורי

מעניין לציין, כי כאשר חוקק חוק איסור לשון הרע בשנת 1965, הנוסח של הגנה זו קבע כי צריך שיהיה לפרסום "עניין לציבור". בשנת 1967 שונתה ההגדרה ונקבע כי צריך להיות לפרסום "עניין ציבורי". ההבדל, כך הוסבר, הוא שעניין לציבור יכול גם לכלול דברי רכילות ואילו "עניין ציבורי" משמעו מידע שיש בו תועלת חברתית.

עניין ציבורי הוא מושג מעט מעורפל ומשתנה מעת לעת. מה שמהווה עניין ציבורי היום לא בהכרח היה כזה בעבר או יהיה כזה בעתיד.

ברור כי נושאים ש"על סדר היום" בתקשורת ייחשבו "עניין ציבורי" ואולם גם נושאים שמעניינים ציבור מסוים ומצומצם עשויים להיחשב כבעלי עניין ציבורי. כך, למשל, בבניין דירות, נושאים כגון תשלום ועד בית מהווים עניין ציבורי של אותו ציבור דיירים.

ניקח לדוגמא פרסום הטוען כי פלוני בוגד באשתו ונצא מנקודת הנחה כי הוא אכן כזה.

ברור, כי פרסום כזה לא ייהנה מהגנת אמת הפרסום, למרות שהוא אמת. זאת משום שאין כל עניין ציבורי בענייניו הפרטיים של אותו פלוני. ואולם, אם אותו פלוני הוא יו"ר מפלגת "די לבגידות" אשר מתמודדת לכנסת, הרי שיש בפרסום זה עניין ציבורי. 

במשפטי לשון הרע, המפרסם הוא שצריך להוכיח את אמיתות הפרסום ומכאן שקיימת חשיבות רבה לפרסום אחראי, שבודק את העובדות בטרם פרסומן וכזה אשר יוכל, אם וכאשר תוגש תביעה, לעמוד מאחורי הפרסום ולהוכיח את אמיתותו ואת העניין הציבורי שבו. 

בהקשר זה נציין, כי משרדנו מקבל לא אחת פניות מלקוחות המבקשים כי נבדוק פרסומים שבכוונתם לפרסם. בדיקה כזו, בכל הקשור להגנת אמת הפרסום, תבחן את היכולת של המפרסם להוכיח את אמיתות הפרסום.

זוהי פרקטיקה מומלצת שכן אין די בידיעת המפרסם בדבר אמיתות הפרסום אלא נדרשת ממנו גם היכולת להוכיח זאת, באמצעות ראיות קבילות, בבית המשפט.