חוק איסור לשון הרע אינו מתייחס לזהות התובע או הנתבע. מבחינת החוק, אין זה משנה אם מדובר בלשון הרע שפורסמה בעיתון, בטלוויזיה, בפייסבוק או בשיחה בעל פה; כך גם אין משמעות בחוק עצמו לשאלה אם מדובר באדם פרטי שנפגע מפרסום דיבה או בעל עסק; ובאופן דומה החוק עיוור לשאלה אם הנפגע מפרסום לשון הרע הינו איש ציבור. 

להבדיל מהחוק, בפסיקת בתי המשפט יש משקל רב מאוד לשאלות אלה, הן מבחינת שאלת החבות ובעיקר בשאלת הנזק. 

מובן, כי לא דומה הנזק שנגרם לשמו הטוב של אדם מפרסום דיבה בפלטפורמה בעלת תפוצה רחבה כמו שידור בתוכנית טלוויזיה בעלת רייטינג גבוה לעומת פרסום שנעשה לקהל מצומצם. 

בכל הקשור למקרים בהם הנפגע מפרסום הדיבה הינו איש ציבור, הפסיקה קבעה כי קיימת ציפייה מאנשי ועובדי ציבור "לספוג" יותר מאשר אדם פרטי. 

זאת מעצם העובדה כי לצד היותם אנשים פרטיים הם גם משרתי ציבור, הפועלים במרחב הציבורי, וככאלה, חופש הביטוי מאפשר לבקר אותם באופן נרחב יותר מאשר אדם פרטי. 

בפסיקה הישראלית קיים "תיקו ערכי" בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. אין זכות עדיפה על האחרת וכל מקרה נבחן לגופו (בשונה מארצות הברית, הערך של חופש הביטוי גובר על הזכות לשם טוב). 

יחד עם זאת, נקבע בבית המשפט העליון כי כשמדובר באנשי ציבור, נקודת האיזון בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב נעה לטובת חופש הביטוי. 

וכך נקבע בפס"ד משנת 1989: "באיזון בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי, בכל הנוגע לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם ... גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לחופש הביטוי (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא).

נדגיש, כי ההגדרה של "אנשי ציבור" אינה מתייחסת רק לפוליטיקאים אלא חלה על כל מי שנמצא בזירה הציבורית. 

כך, למשל, רק לאחרונה נקבע בעניינה של הסלבריטאית וכוכבת הריאליטי אביבית בר-זוהר, כי מעמדה, ומתוקף כך נגישותה לדעת הקהל, מעמידים אותה כאשת ציבור בכל הקשור לפרסומי דיבה נגדה. 

בהקשר זה בתי המשפט נתנו דגש אף לתוכן פרסום הדיבה, כאשר הגנה רחבה יותר ניתנה לפרסומים וביטויים פוליטיים. 

הביטוי הפוליטי הוגדר כביטוי העוסק בעניין ציבורי תוך שצוין כי "יש לבחון את נושא הביטוי ומיהות הגורם שבו הוא עוסק. 

ככל שהביטוי עוסק בעניין ציבורי רב יותר, למשל סוגיה פוליטית או חברתית מובהקת וככל שעניינו דמות ציבורית כך תגדל הנטייה לסווגו כביטוי פוליטי... כך, למשל, ביקורת על מפכ"ל המשטרה בשל התנהלות המשטרה תיחשב ביטוי פוליטי". (רע"פ 5991/13 אליצור סגל נ' מ"י [הדברים נאמרו בהקשר של עבירת העלבת עובד ציבור, אך הם יפים גם לענייננו].