אברהם–טל | משרד עורכי דין לשון הרע - הוצאת דיבה - פלילי

כל מה שצריך לדעת על הגנות בתביעות דיבה

תביעות דיבה, או בשמן המשפטי הרשמי "תביעות לשון הרע", הינן כלי משפטי להגנה על שמו הטוב של אדם. בישראל, הבסיס המשפטי לתביעות אלה מעוגן בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אשר קובע את המסגרת הנורמטיבית להגדרת לשון הרע, הסעדים האפשריים, וההגנות העומדות לרשות הנתבעים. מאמר זה יעסוק בהרחבה בהגנות הקיימות בחוק, לרבות הגנת "אמת בפרסום", הגנת תום הלב, ופרסומים מותרים, ויסביר כיצד ניתן להיעזר בהן כדי להימנע מאחריות משפטית. כנתבע בתביעת לשון הרע, הבנת ההגנות העומדות לרשותך היא קריטית, שכן היא עשויה להכריע את גורל התביעה ולחסוך ממך אחריות משפטית משמעותית. 

הגנת "אמת דיברתי" (אמת הפרסום)

הגנת "אמת דיברתי", היא אחת ההגנות המרכזיות והחזקות ביותר העומדות לרשות נתבעים בתביעות לשון הרע. הגנה זו מבוססת על העיקרון שאם הפרסום הפוגעני הוא אמת, ויש בפרסום זה עניין ציבורי, אז יש להגן על הפרסום גם אם הוא גרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם. ההיגיון מאחורי הגנה זו ברור: לחברה יש אינטרס בחשיפת האמת, במיוחד כאשר יש בכך עניין ציבורי. כדי להסתמך בהצלחה על הגנת "אמת דיברתי", על הנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, עליו להוכיח כי הפרסום הוא אמת, כלומר, התוכן שפורסם משקף את המציאות באופן מדויק ואובייקטיבי. שנית, עליו להוכיח כי היה בפרסום עניין ציבורי. המונח "עניין ציבורי" פורש בפסיקה באופן רחב יחסית וכולל כל נושא שעשוי להשפיע על הציבור או חלק ממנו. חשוב לציין כי נטל ההוכחה בהגנה זו מוטל על הנתבע, והוא נדרש להוכיח את אמיתות הפרסום ואת העניין הציבורי שבו.

למרות שהגנת "אמת דיברתי" היא הגנה רבת עוצמה, היא אינה מוחלטת וכפופה למספר מגבלות חשובות. ראשית, אמת הפרסום נבחנת בראי כל הפרסום ולא רק חלקים ממנו. כלומר, אם הפרסום כולל פרטים אמיתיים לצד פרטים שקריים, ייתכן שההגנה לא תעמוד לנתבע. שנית, הפסיקה קבעה כי אמת הפרסום נמדדת לא רק במונחים עובדתיים, אלא גם בהתאם לרושם הכולל שהפרסום משאיר על הקורא הסביר. מכאן שגם אם כל פרט בפרסום הוא אמת, אם הרושם הכללי המתקבל הוא מטעה, ייתכן שההגנה לא תחול. שלישית, ישנה דרישה לעניין ציבורי בפרסום. לא כל פרסום אמיתי זוכה להגנה - רק כזה שיש בו תועלת ציבורית. במקרים של פרסומים הנוגעים לחייו הפרטיים של אדם ללא השלכות ציבוריות, גם אם הפרסום אמיתי, ייתכן שההגנה לא תחול. יש לזכור גם כי הפסיקה מכירה בכך שלעיתים ישנם קשיים אובייקטיביים בהוכחת אמיתות הפרסום, במיוחד כאשר מדובר באירועים שהתרחשו לפני זמן רב או בהיעדר ראיות ישירות.

הגנת תום הלב

הגנת תום הלב, מהווה מטריה רחבה של הגנות המבוססות על מגוון מצבים בהם פרסום שעלול להיחשב כלשון הרע נעשה בתום לב. בניגוד להגנת "אמת דיברתי", הגנת תום הלב אינה מחייבת הוכחת אמיתות הפרסום, אלא מתמקדת בכוונת המפרסם ובנסיבות הפרסום. סעיף 15 לחוק מפרט רשימה של מצבים בהם תעמוד הגנת תום הלב, ביניהם: כאשר היחסים בין המפרסם לנמען הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם, כאשר הפרסום נעשה להגנה על עניין אישי כשר של המפרסם,כאשר הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית או אמנותית, כאשר הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי וכאשר הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או הליך משפטי פומבי. חשוב להדגיש כי לצד הוכחת קיומו של אחד המצבים המנויים בסעיף, נדרש הנתבע להוכיח גם כי פעל בתום לב - כלומר, שלא התכוון לפגוע מעבר לסביר בנסיבות העניין. הוכחת תום לב בתביעות לשון הרע תלויה בכוונת המפרסם ובנסיבות הפרסום. החוק קובע חזקות לתום לב ולחוסר תום לב, המבוססות על סבירות הפרסום, בדיקת אמיתותו ומטרתו.

פרסומים מותרים

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מוחלטת לסוגים מסוימים של פרסומים, ללא תלות בשאלת האמת או תום הלב. מדובר בפרסומים שהמחוקק ראה בהם חשיבות יתרה לשיח הדמוקרטי או להליכים רשמיים, עד כדי כך שהעניק להם חסינות מפני תביעות לשון הרע. בין הפרסומים המותרים נכללים: פרסומים של דברים שנאמרו בישיבות רשמיות של הכנסת או ועדותיה, פרסומים של דברים שנאמרו במהלך הליך משפטי, כגון דברי עדים, עורכי דין, שופטים וכו', פרסומים מדויקים והוגנים של החלטות בתי משפט וגופים רשמיים אחרים, פרסומים על ידי עובדי ציבור במסגרת תפקידם, ופרסומים שיש חובה חוקית לפרסמם. חשוב להדגיש כי הגנת הפרסומים המותרים היא הגנה מוחלטת, כלומר, אם הפרסום נכנס לאחת הקטגוריות המנויות בסעיף 13, התביעה תידחה גם אם הפרסום היה שקרי או נעשה בחוסר תום לב. עם זאת, ההגנה מוגבלת לקטגוריות המפורטות בסעיף, והן מפורשות בצמצום יחסי על ידי בתי המשפט.

דוגמאות מהפסיקה

בתי המשפט בישראל התמודדו לאורך השנים עם מגוון תיקים שעסקו בהגנות לשון הרע. לדוגמה, ת"א 4156-11-16 דרור ואח' נ' רוז ואח', בית המשפט דחה את תביעת לשון הרע שהגישו התובעים בעקבות פרסומים שליליים בפייסבוק ובאתר זאפ. הוא קבע כי מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית, המהווה הבעת דעה על חווית שירות של לקוח, ולא לשון הרע. בנוסף, הפרסום נהנה מהגנת "אמת הפרסום" לאחר שנמצא כי עבודת הנגרות כללה ליקויים רבים.
דוגמה נוספת, (ת"א 37578-09-20) תביעה בה בית המשפט פסק כי הידוענית ניקול ראידמן פרסמה שיימינג כלפי עובד פיצה, למרות שהפרסום היה אמת ועסק בעניין ציבורי. הוא קבע כי למרות שלפרסום היה ערך ציבורי, הדרך בה בחרה ראידמן לפרסם אותו, עם תפוצה רחבה מאוד, הייתה פוגענית מעבר לנדרש. לכן, היא חויבה בפיצוי של 40,000 ₪ והוצאות משפט.
פסקי דין אלו ורבים אחרים ממחישים את האיזון העדין שבתי המשפט נדרשים לערוך בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, ואת האופן שבו ההגנות השונות מיושמות בפועל.

בשורה התחתונה, ההתמודדות עם תביעת לשון הרע דורשת ידע משפטי מעמיק, ניסיון רלוונטי והבנה מדויקת של האיזונים העדינים בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. משרד עורכי הדין אברהם-טל מתמחה בייצוג הן של תובעים והן של נתבעים בתביעות לשון הרע, עם ניסיון עשיר בייצוגים. המשרד בקיא בהתפתחויות האחרונות בפסיקה ובחקיקה בתחום לשון הרע, ומציע ייעוץ אסטרטגי מותאם אישית לכל מקרה. בין אם אתם מתמודדים עם תביעה קיימת, מעוניינים בייעוץ מקדים או שוקלים להגיש תביעת לשון הרע בעצמכם, אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו לפגישת ייעוץ ראשונית ללא התחייבות.
צרו קשר עוד היום כדי לקבל את הייעוץ המשפטי המקצועי שאתם זקוקים לו.