הגשת תלונה במשטרה נחשבת לפרסום לשון הרע. 

הדברים, כך נדמה, ברורים מאליהם: מי שטוען כי אדם אחר ביצע עבירה פלילית פוגע בשמו הטוב של אותו אדם. 

יותר מכך, מעבר לפגיעה "הרגילה" בשם הטוב – התיוג של אדם כחשוד בפלילים – הרי שלתלונה במשטרה נלווית גם החוויה הקשה של עיכוב, חקירה באזהרה, צילום והעתקת טביעות אצבע – אירועים מביכים ומשפילים בפני עצמם.

אלא שלצד כל זה, חשוב להדגיש כי אין די בכך שתלונה שהוגשה נגד אדם במשטרה נסגרה כדי לזכות אותו בפיצויים במסגרת תביעת לשון הרע . 

המחוקק שחוקק את חוק איסור לשון הרע ביקש, מצד אחד, לשמור על זכותו של אדם לשם טוב אך מצד שני ביקש גם לשמור על זכותם של אזרחים להגיש תלונה במשטרה מבלי שיחששו כי תוגש נגדם תביעת דיבה. 

כדי לאזן בין שני האינטרסים, נקבעה בחוק איסור לשון הרע הוראה לפיה, כאשר מדובר ב"תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה", וכאשר התלונה הוגשה "בתום לב", המפרסם יהיה פטור מאחריות ללשון הרע. 

נשאלת השאלה, מהו אותו "תום לב" אשר מזכה אדם באותו פטור מאחריות?

בבית המשפט העליון הוצגו גישות שונות לאותה דרישת "תום לב". השופט אהרון ברק קבע, כי די באמונתו של המתלונן באמיתות התלונה כדי שייחשב כמי שפעל בתום לב; השופט מאיר שמגר קבע כי " חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית " לא תיחשב כפרסום בתום לב; השופט אליעזר ריבלין קבע כי מי " שמפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו " לא ייחשב תם-לב; השופט צבי זילברטל קבע כי תלונה תהיה מוגנת רק אם היא מבוססת על חשד סביר; השופט יצחק עמית קבע כי תום הלב הינו איזון בין אמונת המתלונן באמיתות התלונה לבין סבירות החשד. 

ניקח מקרים לדוגמה:

• בעל בית הציץ מחלון ביתו וראה אדם פורץ למכונית. אותו פורץ נראה לבעל הבית כמישהו שהוא מכיר ואולם הוא לא היה משוכנע לחלוטין. לפיכך, הוא הגיש תלונה במשטרה ונקב בשמו של אותו אדם ואף ציין כי נדמה היה לו שמדובר בו. 

במצב דברים זה יהיה קשה להגיש תביעת דיבה כנגד אותו מתלונן, גם אם יתברר כי האדם עליו הצביע כלל אינו קשור לפריצה. זאת משום שהמתלונן האמין באמיתות התלונה ואף סייג את הדברים. 

• במקרה אחר, אם שומעת מבנה הקטין כי אביו היכה אותו. האם מגישה תלונה במשטרה ולאחר חקירה מתברר כי הילד שיקר. 

גם במקרה זה יהיה קשה מאוד לתבוע את האם. היא התלוננה על אירוע שלא נכחה בו ונסמכה רק על תיאורו של בנה, לו האמינה. החובה האזרחית והמוסרית שלה היא להגיש תלונה במשטרה, כדי שזו תבדוק את הדברים אם אכן היו או אם לאו.

יחד עם זאת, אם אותה אם תפריז בתלונותיה, בין אם במספר התלונות ובין אם בתוכן התלונות, עשוי להיקבע כי תלונותיה מוגשות בחוסר תום לב והיא תחויב בדין.

• לעומת זאת, נניח מקרה בו אדם מתלונן במשטרה ששכנו איים עליו באקדח. המדובר באירוע שהמתלונן הוא הקורבן ולכן לא ניתן לטעון כי שמע מאחרים או נסמך על עדותם של אחרים. במהלך המשפט התברר באופן חד משמעי שהאדם שלכאורה איים באקדח כלל אינו נושא אקדח ומעולם לא החזיק באקדח. 

במקרה זה ניתן לתבוע את המתלונן על הוצאת דיבה. לא ייתכן שהמתלונן האמין באמיתות התלונה שכן האירוע לא התרחש. כלומר, המתלונן נכנס לתחנת המשטרה ודבר שקר בפיו, וזאת כדי לפגוע בשכנו. על כאלה חוק איסור לשון הרע אינו מבקש להגן אלא ההיפך, לחייב אותם בדין ולחייב אותם בפיצויים. 

כך קבע שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית:

האינטרס הציבורי התומך בהגשת תלונות אינו חל כאן, ותחתיו ניצב האינטרס הציבורי השואף להפחתת תלונות שווא, המסכנות את חירותו של אדם תמים ופוגעות בפעילותה התקינה של מערכת אכיפת החוק. הדין הפלילי הוא כלי רב עוצמה, ומי שמנסה לרתום אותו בכזב לטובת צרכיו האישיים – עובר עבירה פלילית ועשוי לחוב גם בדין האזרחי.

להלן פסקי דין בהם נקבעו סכומי פיצויים בולטים בתביעות דיבה שעסקו בתלונות שווא:

• ערעור אזרחי 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (פסק דין מיום 14.3.2016) – נפסקו פיצויים בסך 50-200 אלף שקלים ל 5 נתבעות שהגישו תלונת שווא למשטרה בגין אינוס נגד עורך דין (סך הפיצוי הכולל – 550,000 ₪) . 

• תיק אזרחי 23310/06 פדל גבריאלי יואב נ' לילך ירמיהו (פסק דין מיום 13.1.2008), נפסקו פיצויים בסך 100,000 ₪ בגין תלונת שווא למשטרה.

• תיק אזרחי 15051-06-13 יניב כהן נ' אסף יצחק (פסק דין מיום 19.1.2016) נפסקו פיצויים בסך 76,000 ₪ בגין תלונת שווא למחלקה לחקירת שוטרים. 

• תיק אזרחי 30526-07-11 הילה ספיר שבה נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ (פסק דין מיום 30.1.2014) נפסקו פיצויים בסך 55,000 ₪ בגין הגשת תלונת שווא לשלטונות מס הכנסה, מע"מ ומשרד הבריאות.

• תיק אזרחי 44696-01-14‏ אמיר ג'בר נ' אדם עבד אל רחמן (פסק דין מיום 18.6.2017) נפסקו פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין הגשת תלונת שווא למשטרה. 

• תיק אזרחי 4228/00‏ אילנה רז נ' ג'ניפר איסקוב (פסק דין מיום 31.3.2008) נפסקו פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין הגשת תלונת שווא למשטרה.

תיק אזרחי 66789-06-18 אסראסאי נ' אלוש (פסק דין מיום 17.8.2021) נפסקו פיצויים בסך 74,000 ש"ח בגין הגשת תלונת שווא למשטרה.